חיים וויולט חביבי ביקשו לזעזע את אמות הסיפים בארץ ובעולם על הפגיעה האלימה של רשויות המדינה בהם ובילדיהם. הם השיגו זעזוע אך כשלו בהשגת תמיכה בעניינם. הוקרתם לפלשתינים, שנתנו להם מקלט למשך תקופה ארוכה ושנאתם למדינת ישראל שפשעה נגדם, בלקחה מהם את ילדיהם (ככל הידוע בשל סירובם לשלוח את ילדיהם לבי"הס), לא מנעו את הזעם נגדם של הציבור הערבי והיהודי כאחת ואת הצגת המעשה שלהם כטירוף.
הפרסומים בתקשורת במהלך סוף השבוע, בתחילת השבוע (מעריב וידיעות אחרונות בעמוד הראשון של יום ראשון: "טירוף בכנסייה", ותגובות הגולשים באתרי האינטרנט מוכיחים כי כולם אימצו בחום את טענת רשויות הרווחה שמדובר בבני זוג חסרי אחריות המהווים סכנה לילדיהם.
המעשה שעשו בני הזוג הוא אכן מסוכן וראוי לכל גינוי. יחד עם זאת, בשום אופן אין מדובר בטירוף. המעשה תוכנן ואורגן בקפידה. יותר מכך, הוא נעשה מתוך התכוונות למסרים אידיאולוגיים: כנסיית הבשורה מבטאת את סמלי האמהות, החמלה והסבל האנושיים. מתכנני המעשה לקחו בחשבון שהוא יביא להתעניינות עולמית והם בשום אופן לא התכוונו להסב כל נזק שהוא לאדם או למקום המקודש.
כמי שעוקבת מקרוב אחרי התנהלות ביורוקרטיית הרווחה מאז ראשית שנות ה-90 ברור לי שמלכתחילה לא היו בני הזוג יכולים להצליח במעשה המחאה הקיצוני שלהם, או בכל מעשה מחאה אחר. זאת, בשל העוצמה חסרת הרסן שבידי רשויות הרווחה, הפועלות באופן אלים בסוגיית הוצאת ילדים מהבית. הן יעשו הכל כדי למנוע ביקורת המאיימת על המונופול הטוטלי שלהם על "טובת הקטין". התקשורת משרתת היטב מצב עניינים זה, כפי שניתן להיווכח מהדיווחים על הפרשה. לו הייתה התקשורת ממלאת את תפקידה נאמנה היא הייתה מציינת בדיווחיה את התעלמותה של מערכת הרווחה מהחלטת בית המשפט העליון משנת 1998, ביחס להוצאת ילדיהם של בני הזוג חביבי מחזקתם, ויותר מכך, היא הייתה מרעישה עולמות בזמן אמת.
בערעור שהתקיים בבית המשפט העליון, בפני המשנה לנשיא שלמה לוין, השופט תיאודור אור והשופט יעקב טירקל, בוטל פסק דין שנתן השופט צבי סגל במחוזי בירושלים, להוציא את ילדי משפחת חביבי מחזקת הוריהם (ב- 31.5.98), ולהעבירם למוסדות הרווחה. לשכת הרווחה של עיריית ירושלים ומדינת ישראל היו המשיבות בערעור. בהחלטת בית המשפט העליון נקבע, לעומת זאת, ש"שני הילדים הגדולים א. וי. ירשמו לבתי הספר המתאימים בתיאום בין עו"ד בן הדור ומחלקת החינוך של עיריית ירושלים... יינתנו שיעורי עזר הנחוצים לילדים אלה לצורך קידומם" וכן הוחלט כי "הילד ח. יישאר בשנת הלימודים המתחילה ביום 1.9.98 בגן הילדים".
רשויות הרווחה התעלמו מהחלטה מפורשת זו של בית המשפט העליון והמשיכו במאמציהן להוציא את הילדים מחזקת הוריהם. המשפחה כולה ברחה אז והסתתרה במשך תקופה ארוכה בשטחי הרשות הפלשתינית. כאשר שבה המשפחה לישראל, כנראה משום שחברי כנסת שונים הבטיחו לסייע, נלקחו הילדים למוסדות הרווחה וחיים חביבי נאסר, בשל "חטיפת ילדיו" ושיתוף פעולה עם האויב.
המסקנה העגומה היא שאם אתם עניים וחלשים אל תתקרבו לרווחה, כי ילדיכם עלולים להילקח מכם. קרוב לוודאי שזה לא יעזור לכם, כי הרווחה תגיע אליכם בכל זאת. ילדיכם, הם משאב מאד מבוקש וזמין מבחינתם.
