לבושו של אדם הוא עניינו הפרטי; להוציא מקרים מסוימים, חריגים, לא נהוג להתייחס בגלוי ללבושו של אדם; מקובל שכל אחד מתלבש (או לא) בהתאם ליכולתו ולפי טעמו או חוסר טעמו, וזהו עניינו הפרטי.
מבט על לבושיו של אדם, עשוי ללמד רבות על אותו אדם. יש גם לבושים, מדים, שלבישתם מכריזה על השתייכותו של לובשם למסגרת מסוימת, כך שהרוצה להשתייך לאותה מסגרת, חייב להצטייד בהם. הלבוש נועד לכסות את האדם ובו זמנית מאפשר לו להיראות לפני זולתו. רק בתוך ביתו יכול אדם להסתובב בלא לבושים. לפחות כך זה היה נהוג עד לא מזמן ועדיין נהוג בחברות מסוימות הרואות עצמן תרבותיות משום מה.
יש הרוצים לטעון כי כל עניינם של הלבושים הוא לתת הגנה פיזית מפני פגעי מזג האויר, אבל דומה כי ההשקעה הרבה בלבושים מפריכה דעה זו. הלבושים הם עניין לעצמו; תשאלו את יצרני/ות וצרכני/ות הלבוש האופנתי. הרעיון הוא שעצם ההופעה בלבוש מסוים, מזהה את לובשם כשייך למגזר המזוהה עם לבוש זה.
גם המנהג הרווח להתחפש בפורים בלבושים משונים, מלמד שיש בבגדים עניין שהוא הרבה מעבר לתועלת הפיזיולוגית המיידית.
בפרשת השבוע שלנו, תְּצַוֶּה, יש התייחסות ארוכה ומפורטת לבגדים;
(שמות כח) ב וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת.
מעניין, הבגדים הם בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, ותכליתם להיות לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת. גם לא כל אחד יכול לעסוק בייצור בגדי הכהונה, רק חכמים מיוחדים;
ג וְאַתָּה, תְּדַבֵּר אֶל-כָּל-חַכְמֵי-לֵב, אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו, רוּחַ חָכְמָה; וְעָשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי אַהֲרֹן, לְקַדְּשׁוֹ--לְכַהֲנוֹ-לִי.
עד כדי כך גדול כוחם של הבגדים; הם משתתפים בהקדשתו של אהרון ובהכשרתו לתפקיד הכהונה. אפשר כבר להניח שלא פורסם מכרז לייצור הבגדים ועיצובם. בגדים שאמורים למלא תפקיד כל כך חשוב, בודאי ניתנו לגביהם הוראות ייצור מפורטות.
ד וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ, חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל, וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ, מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט; וְעָשׂוּ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וּלְבָנָיו--לְכַהֲנוֹ-לִי.
ששה בגדים מנויים בפסוק זה, ועוד שנים נזכרים בהמשך, מכנסים וציץ הזהב. כהן רגיל, הדיוט, לבש ארבעה בגדים, מכנסים, כתונת, מצנפת (כובע) ואבנט. כהן גדול לבש גם את ארבעת הנוספים.
גם החומרים מהם ייעשו הבגדים צויינו במפורט. אותם חכמי לב שנבחרו לייצר את הבגדים, קיבלו הוראות מדויקות:
ה וְהֵם יִקְחוּ אֶת-הַזָּהָב, וְאֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, וְאֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ.
כשם שיש לבושים גשמיים, כך יש לבושים רוחניים; המיוחד בבגדי הכהונה היה בכך שהם מיזגו בשלמות את הגשמיות ברוחניות. לא ננסה לבאר כאן את פרטי הבגדים וכו'; עמוקים ונשגבים הדברים, והמצע קצר. נסתפק אם כן בהיבט העקרוני ובמסר האקטואלי.
בין לבושי הכהן הגדול, היו חֹשֶׁן מִשְׁפָּט, ו - מְעִיל הָאֵפוֹד;
חֹשֶׁן המִשְׁפָּט, היה בנוי משתים עשרה אבנים יקרות מסוגים שונים;
כא וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל-שְׁמֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה--עַל-שְׁמֹתָם; פִּתּוּחֵי חוֹתָם, אִישׁ עַל-שְׁמוֹ, תִּהְיֶיןָ, לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט. לכאורה, זהו תכשיט על חזהו של הכהן, תכשיט יקר; אלא שגם התכשיטים משדרים מסר כידוע.
כט וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, עַל-לִבּוֹ--בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ: לְזִכָּרֹן לִפְנֵי-ה', תָּמִיד.
זהו המסר. הכהן הגדול אינו אדם פרטי; הוא נציגם של כל בני ישראל. חֹשֶׁן המִשְׁפָּט המונח על חזהו של הכהן הגדול, ייצג את בני ישראל בגלוי; שמות השבטים היו כתובים עליו, כל שבט על האבן שייצגה אותו. זה גם מתאים שהכהן הגדול ישא על חזהו את שמות כל השבטים.
לכאורה, הייצוג הזה טוב לממוצע האנושי, אם לא לבולטים לטובה בכל שבט; חֹשֶׁן המִשְׁפָּט לא נראה כמייצג את החריגים, את השוליים החברתיים, כלכליים, רוחניים; מי באמת מייצג את אלה המשתרכים בשולי החברה? והשוליים, בכלל לא בטוח שהם מיעוט בלתי נחשב; לפעמים הם אפילו רוב.
השוליים, למרכז אם נתבונן במה שקורה אצלנו וממשיך להתפתח, השוליים הבלתי נחשבים הולכים ומתרחבים בעוד מעמד החשובים לכאורה, הולך ומצטמצם. כעת לקראת בחירות, גם השוליים מחוזרים קשות; פתאום הם חשובים לכל המפלגות; לפחות הפתק שישימו בקלפי, או לא. בימים כתיקונם, אלה הנחשבים חשובים, לא כל כך מתעניינים בשוליים החברתיים וכו'. הם יעשו למען השוליים ככל הדרוש כדי להשיג שקט תעשייתי, וזהו. עד כאן.
כמובן, מצב זה הוא הפוך בדיוק מהוראות התורה, כפי שהראינו פעמים רבות בעבר; כאן בפרשתנו, יש גם לשולָיים הכי שולִיִים ייצוג מלא. חייו של הכהן הגדול תלויים בכך שייצג נאמנה גם את אותם שוליים.
חֹשֶׁן המִשְׁפָּט היה צמוד לאפוד שהיה מונח על המעיל. לא וְעָשִׂיתָ אֶת-מְעִיל הָאֵפוֹד, כְּלִיל תְּכֵלֶת. לב וְהָיָה פִי-רֹאשׁוֹ, בְּתוֹכוֹ; שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג, כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה-לּוֹ--לֹא יִקָּרֵעַ. לג וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו, רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--עַל-שׁוּלָיו, סָבִיב; וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם, סָבִיב. לד פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, סָבִיב. לה וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה', וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת.
ככלל, ככל שהלבוש כולל יותר וגלוי יותר, כך הוא משקף יותר; ברגע שיש מעיל, כבר לא כל כך מתעניינים איזו כותונת יש מתחתיו. על המעיל בולט החושן, דיברנו עליו; הוא נראה כמייצג בעיקר את הבולטים בעם. המעיל בכללותו מייצג את כלל העם, ואנחנו נתמקד בשוליים;
לג וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו, רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--עַל-שׁוּלָיו, סָבִיב; וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם, סָבִיב.
לה וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה', וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת.
הכהנים בבית המקדש עשו את עבודתם בשקט; הם הלכו יחפים ואפילו לא דיברו. כאן פתאום נדרש הכהן הגדול לעשות רעש בצילצולים.
מוזר, לא?
המפרשים מציעים כמה הסברים לצילצולים הנדרשים מהכהן הגדול; בין השאר, כדי שידעו הכהנים האחרים לצאת בעת שהכהן הגדול עושה עבודתו, כי עליו להיות שם לבדו, ועוד פירושים. נשים לב כי הרעש נעשה ע"י פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, שהתקשקשו זה בזה; מה עושה כאן הרמון?
על הפסוק (שיר השירים ו) כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ אמורים חז"ל 'ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון'. כלומר הרימון מייצג את מה שעלול להיראות כשוליים האנושיים של עם ישראל.
בחסידות מבואר כי אומנם הכהן הגדול מודע לכך שתפקידו הוא לייצג את כלל ישראל, אבל באופן טבעי, מהמודעות שלו עלולים להיעדר אלה הנראים רחוקים מדרכו, ואסור שזה יקרה.
בא צילצול הפעמונים עם הרימונים משולי המעיל ומזכיר לו כי הוא מייצג גם את אלה הנראים כאילו הם בשוליים. ואין מקום לפשרות: וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה', וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת. עד כדי כך; חייו של הכהן תלויים בכך שייצג את השוליים, הריקנים שנמשלו לרימון, בדיוק כשם שהוא מייצג את אלה הזוהרים באבני החושן.
מלבד הלבוש הגשמי, יש לאדם ולחברה לבושים שאינם גשמיים בהכרח, והם המגלים לזולת את מהותו של האדם. המחשבה היא לבוש פנימי, האדם עם עצמו; הדיבור כבר מגלה את האדם לזולתו; אין דיבור בלי זולת. ויש את לבוש המעשה.
בין דיבור למחשבה ולמעשה, תיתכן סתירה גלויה או סמויה; וזה מה שקורה אצלנו וגלוי יותר מיום ליום. כשם שיש תחפושת בלבוש גשמי, כגון בפורים, כך והרבה יותר מכך יש תחפושת בלבושי הנפש; כדברי הפתגם העממי: כל העולם במה ואנחנו השחקנים.
כאשר המנהיגים מתחפשים לדורשי טובתנו בעוד רק טובתם שלהם מעניינת אותם, זהו ההסבר למצבנו כיום, מצב בו נראה כי כל שנותר הוא להתפלל שהקב"ה יעשה לנו נס, כי לנו נראה שאין שום דרך להיפטר מהם ולזכות למנהיגים מסוגו של אהרון הכהן. חודש אדר הוא החודש שנהפך וגם ייהפך, מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, בע"ה בקרוב ממש.
ואז יהיה רק טוב ליהודים, וגם לכל האחרים.
