החצר האחורית של החברה, היא ממלכת הסחי של אלה הקרויים "חלכאים ונדכאים". משוטטים בה: מסכנים, עניים, מופרעים, זונות, נרקומנים, הומלסים, ועברייני צעצוע. האנשים האלה, הם היחידים שחיים באמת ב"מיץ של הזבל". מדלל הארץ, מלאך המוות, בטרם יצא לעבודת יומו, יתחיל את הבוקר, בשתיית קפה באחת הפינות בחצר האחורית.
אנשים "רגילים", בעוברם בסביבה, מליטים פניהם: לא רוצים לשמוע, לא רוצים לראות, להריח או לדעת על קיומה. החיים שם קשים, וד"ר אייל מדני הגדיר זאת בלשונו הציורית: "החצר האחורית היא הפרוזדור שמוביל לגיהינום". ככה או ככה, מי שיגיע לגיהינום משם - מובטחת לו הסתגלות קלה ומהירה.
חוזק השרשרת, הוא כחוזק החוליה החלשה. החצר האחורית, היא החוליה החלשה בחברה הישראלית, וכל מי שרותם את עצמו כדי לעזור בחיזוקה, עושה מעשה נאצל. שורות אלה עניינן, הבעת תודה פרטית לשני אנשים שרתמו את עצמם לעזור במאבק הסיזיפי נגד תופעת התפשטות נגע הסמים והאלימות.
ד"ר אייל מדני שכבר הזכרתי, ו"המיליונר הסוציאליסט" אבי שקד (הנה לכם הוכחה שיהודי בעל השקפה ימנית, יודע להסיר את הכובע, בפני יהודי בעל השקפה שמאלנית).
שש שנים ברציפות, כל מוצאי שבת, משדר ד"ר אייל מדני, תוכנית רדיו בת שעתיים בשידור חי (91 אף.אם.), שבה יושבים באולפן אורחים מהאקדמיה, המשפט, החינוך, המשטרה, האמנות, העסקים והפוליטיקה. ואלה שומעים חלכאים מהחצר האחורית, שמתקשרים לאולפן ומתחננים. זה הכי קרוב לזעקת "הצילו".
רובם נרקומנים, שאך כפסע בינם לבין מוות. אחרי שהנרקומן מתאר את הסבל שכרוך בהשתכשכות במיץ של הזבל, ד"ר מדני מבקש את כתובתו, ושולח מתנדב לאסוף אותו למרכז גמילה. אין כאן כסף ציבורי, או עובדי מדינה - הכול על טהרת ההתנדבות.
רק אלוהים יודע, כמה אנשים הוא הציל ממות בטוח. בין לבין, משוטט ד"ר מדני ברחבי הארץ, חמישה ימים בשבוע, ונותן הרצאות, חינם אין כסף, בבתי ספר תיכוניים, כדי להזהיר פרחי נוער מפני תופעת הסמים. שש שנים זה ככה.
השבוע הוא הזמין אותי לאולפן. כששאלתי אותו מי ומי במוזמנים, השיב: "אבי שקד". העיתוי נראה לי מוזר. הרי אנחנו אחרי הניסיון של "הסוציאליסט המיליונר" (שלא צלח) להיכלל ברשימת העבודה לכנסת. איזה עניין יש לו להטריח את עצמו, ולהירתם למאבק סיזיפי חסר רייטינג?
"אתה בטוח שהוא יבוא"? שאלתי את ד"ר מדני, "אחרי כישלונו בפריימריז, אין לו אינטרס לעשות הצגה זמנית של איש יפה". "דיברתי איתו, והוא נשמע לי מוכן לעזור", היתה התשובה. אישרתי את בואי.
הוא מאוד סיקרן אותי. ביקשתי מ"גוגל" מידע אודות האיש, וגיליתי אדם פעיל מאוד שתורם הרבה כסף למען החברה. בשידור עצמו, ראיתי אותו כואב. השיחות שהגיעו לאולפן מאנשים "מחוקים" שהתחננו בדמעות אמיתיות לעזרה, ריגשו אותו. אני מנחש, שמעולם לא יצא לו לנהל שיחות עם אנשים כאלה. בעצם לרובנו.
"אייל", הוא פנה לד"ר מדני, "אני מוכן לעזור. זה מזעזע אותי לשמוע מה עובר על אזרחים סובלים, שהמדינה הפקירה. אנחנו נעזור, מבלי לשחרר את המדינה מהמחויבות שלה לאזרחים". בזמן הפרסומות שאלתי אותו: "אתה כבר אחרי הפריימריז, בשביל מה אתה צריך את זה?".
הרי לכם תשובה של איש עם נתינה: "לא תאוות שררה, ולא כיסא בכנסת מדריכים אותי. אני מסודר בחיים. עכשיו הזמן לתת. הסיבה שאני רוצה להיכנס לפוליטיקה היא האנשים החלשים בחברה. אני רוצה לעזור. ועד שתינתן לי ההזדמנות לעשות את זה מהפוליטיקה, אני עושה זאת באופן פרטי, הרחק מהעין התקשורתית". האמנתי לו.
בדרך חזרה הביתה, שלפתי פנינה מהמחרוזת האינסופית שהנפיקו חז"לנו לאמור: "על שלושה דברים העולם עומד. על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים". למרות שלא נהוג להתווכח עם חז"לנו, מבין השלושה - גמילות חסדים הכי נראית לי. התורה - דרך ארץ קדמה לה, העבודה - היא ברוב המקרים אילוץ, ורק גמילות חסדים מוכיחה "נשמה יפה".
בעודי משוטט בסדום, ראיתי שני צדיקים: ד"ר אייל מדני, ו"המיליונר הסוציאליסט" אבי שקד. תחזקנה ידיכם...
