כאשר המן בא אל המלך אחשורוש לבקש היתר להשמדת היהודים, טענתו המרכזית היא: (אסתר ג) ח וַיֹּאמֶר הָמָן, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם, וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה, לְהַנִּיחָם.
אמונים על ההנחה כי המקטרג שלמטה, רק משקף את המקטרג שלמעלה, ניסינו להבין את פשר הקטרוג הזה של המן, נציגו של המקטרג העליון. יֶשְׁנוֹ עַם, למרות כל הצרות והגזירות שנחתו עליו, הוא לא מתבטל; הוא יֶשְׁנוֹ.
אֶחָד, תפקידו של העם הזה בעולם הוא לייצג ולהפיץ את האמונה בא-ל אחד; העם הזה מכונה, כאן לראשונה (פסוק ו): הַיְּהוּדִים. וכמו שהסברנו בעבר, יהודי הוא מי שמודה בה' אחד וכופר בעבודה זרה. שלוש האתיות הראשונות בשם יהודי, הן שלוש האתיות הראשונות משם ה'; האות הרביעית, ה', התפצלה ונהייתה די.
כלומר כשרואים יהודי, צריכים לראות שה' אחד ומלא כל הארץ כבודו. העובדה שיש יהודים בעולם, בהכרח מעידה כי ה' שולט בו, אבל מהיהודים מצפים להתנהגות המשקפת עדות זו. התנהגות כזו לא ראה המקטרג העליון ולכן מציין נציגו, המן, שהעם הזה הוא: מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, היהודים אימצו לעצמם ממנהגי העמים שבתוכם הם חיים ואף נהנו מהסעודה שערך אחשורוש עם כלי המקדש על השולחן. בנסיבות אלו:
וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה, לְהַנִּיחָם. אם אינם משמרים את ההבדל שבינם לבין עמים אחרים, מי צריך אותם בכלל?
לכאורה, טענות צודקות יש לו למקטרג מפי המן, והגזרה נחתמה.
(אסתר ד) א וּמָרְדֳּכַי, יָדַע אֶת-כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה, וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת-בְּגָדָיו, וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר; וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר, וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה.
מרדכי מבין כי העימות האישי שבינו לבין המן, אינו המניע האמיתי לגזרה זו; המן יכול היה לחתור להעלמת מרדכי שעיצבן אותו; העובדה שהמן בחר לטפל בכל היהודים, אומרת שיש כאן משהו עמוק הרבה יותר. לכן נאמר וּמָרְדֳּכַי, יָדַע אֶת-כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה, הוא לא הסתפק במבט על המעטפת החיצונית ולמעשה, גם לא הגיב למעטפת זו.
כאשר מספרים לאסתר על התנהגותו המשונה של מרדכי, היא שולחת את נאמנה לבקש הסברים. מרדכי מספר לו את החדשות:
ח וְאֶת-פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב-הַדָּת אֲשֶׁר-נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם, נָתַן לוֹ--לְהַרְאוֹת אֶת-אֶסְתֵּר, וּלְהַגִּיד לָהּ; וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ, לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן-לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו--עַל-עַמָּהּ.
אבל זה לא כל כך פשוט; היהודים אולי סומכים על אחותם אשר בבית המלך, אבל יוזמה כזאת עלולה לעלות בחייה בלא שתביא כל תועלת, כי
יא כָּל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים, אֲשֶׁר כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא-אֶל-הַמֶּלֶךְ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא-יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית, לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט-לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת-שַׁרְבִיט הַזָּהָב, וְחָיָה;
מרדכי מזכיר לאסתר כי הימצאותה בבית המלך, אינה מבטיחה שגורלה יהיה שונה משל אחיה היהודים:
יג וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי, לְהָשִׁיב אֶל-אֶסְתֵּר: אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים.
הוא גם מזכיר לה כי היהודים הם עם הנצח; היהודים ינצלו עם או בלי עזרתה, אבל כעת אולי אפשר להבין את העובדה שדוקא היא נבחרה למלכה.
יד כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.
הרי לא ברצונה הגיעה אסתר למלכות:
(אסתר ב) ח וַיְהִי, בְּהִשָּׁמַע דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ, וּבְהִקָּבֵץ נְעָרוֹת רַבּוֹת אֶל-שׁוּשַׁן הַבִּירָה, אֶל-יַד הֵגָי; וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל-בֵּית הַמֶּלֶךְ, אֶל-יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים.
כל המהלך של איסוף הבתולות לחצר המלך, היה מהלך כפייתי:
ב וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי-הַמֶּלֶךְ, מְשָׁרְתָיו: יְבַקְשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת, טוֹבוֹת מַרְאֶה. ג וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים, בְּכָל-מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ, וְיִקְבְּצוּ אֶת-כָּל-נַעֲרָה-בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל-שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל-בֵּית הַנָּשִׁים, אֶל-יַד הֵגֶא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים; וְנָתוֹן, תַּמְרֻקֵיהֶן. ד וְהַנַּעֲרָה, אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ--תִּמְלֹךְ, תַּחַת וַשְׁתִּי; וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַשׂ כֵּן.
אף אחד לא העלה בדעתו לבקש את הסכמת המועמדות לתפקיד. אסתר גם ניסתה להתחמק בדרך אלגנטית:
י לֹא-הִגִּידָה אֶסְתֵּר, אֶת-עַמָּהּ וְאֶת-מוֹלַדְתָּהּ: כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ, אֲשֶׁר לֹא-תַגִּיד.
חשבו שאם לא תגלה, תתבטל מועמדותה, כי מי ירצה מלכה בת בלי שם? בכל זאת היא נבחרה, ועכשיו כבר נראה מובן מדוע ההשגחה העליונה סובבה כך את הדברים: וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.
מכאן ואילך אסתר היא המובילה את מהלך ההצלה; היא המלכה וגם מתנהגת כך. גם אסתר מבינה שהבעיה נובעת מהעובדה שהיהודים הם: עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, והיא יוזמת מהלך של אחדות:
טו וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, לְהָשִׁיב אֶל-מָרְדֳּכָי. טז לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם--גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי.
קודם כל, כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים, שתהיה אחדות ודוקא מתוך תשובה אל ה'. היא יודעת שמעמדה הדתי עומד להשתנות לתמיד, כי עד עתה היתה אנוסה להיות עם אחשורוש, וכאנוסה, לא נפרדה מיהדותה. כעת במהלך של אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, זו התאבדות רוחנית עבורה, והיא מודעת לכך: וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי.
את ההמשך ודאי מכירים, ומי שלא זוכר, שיקרא את המגילה; תמיד זה מעניין וגם אקטואלי.
השאלה ששואלים רבים היא, מדוע בכלל נכנסה מגילה זו לתנ"ך, מה גם ששם ה' לא נזכר בה אפילו פעם אחת?
(מגילה ז/א) אמר רב שמואל בר יהודה, שלחה להם אסתר לחכמים 'קבעוני לדורות'; שלחו לה, קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות; שלחה להם, כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס.
מדובר על חג הפורים שעדיין לא היה ברור אם ימשיכו לחגוג אותו. ובנוגע למגילה עצמה:
שלחה להם אסתר לחכמים, כתבוני לדורות.
בסופו של דבר כידוע, המגילה הפכה להיות חלק מן התנ"ך וגם חוגגים את פורים. ולא זו בלבד, אלא שכל המועדים בטלים לעתיד לבא וחג הפורים לא יתבטל לעולם; דוקא משום שמדובר בנס המלובש בגדרי הטבע, בדיוק כמו אלה שקורים לנו יום יום.
(רמב"ם הלכות מגילה ב, יח) כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר; הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם. ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל, שנאמר (ישעיה סה): כִּי נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת הָרִאשׁנוֹת וְכִי נִסְתְּרוּ מֵעֵינָי: ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר (אסתר ט, כח): וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה, לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים, וְזִכְרָם, לֹא-יָסוּף מִזַּרְעָם.
