משהו רע קורה במקומותינו: שלושה אישים שכיהנו בעבר בתפקיד מפכ"ל המשטרה, נקלעו למצב של חקירה באזהרה: ראש העיר באר שבע, יעקב טרנר, נחקר באזהרה בחשד לעבירות על חוק מימון מפלגות; יהודה וילק נחקר באזהרה בפני ועדת החקירה הממלכתית, בחשד שתיפקד באופן רשלני במהומות אוקטובר - במהלכן נהרגו 13 מערביי ישראל; ורפי פלד, שהסתבך קשות בפרשת פלד-גבעוני, נחקר באזהרה על-ידי חוקרי רשות ניירות ערך. חקירתו באזהרה על-ידי חוקרי המשטרה היא שאלה של זמן.
מצב זה - שבו שלושה מפכ"לים לשעבר מצויים בחקירות באזהרה - לא היה מעולם קודם לכן. האם הדבר מעיד על רגישות יתר של התביעה בישראל, או על כך שאין יותר פרות קדושות בישראל?
על כך אין תשובה אחת. מה שברור בכל זאת: בישראל של 2002, רואים אישי ציבור את חדרי החקירות, מבפנים, באופן תדיר למדי. הם אינם מתרגשים מכך יתר על המידה, בין שביצעו עבירות ובין אם הם צחים כשלג.
גם ההתייחסות הציבורית התעמעמה. עקב השימוש המופרז בחקירות פליליות, גם הציבור הרחב אינו תופס עוד עניין זה בחומרה הראויה. אם פעם היה חשוד מוקע ציבורית כבר בשלבי החקירה הראשונים, הרי שעתה הוא מוחזק - נוכח התנהלות גורמי אכיפת החוק - כמי שעניינו 'רק נחקר' על-ידי גורמי החקירה. וזה מצב לא בריא.