רגע רגע! לפני שמדינת-ישראל נכנסת במצב-רוח פורימי לצהלה ושמחה, ראוי לבחון אם "מבצע הבאת הביכורים" ביריחו לא היה אלא "מבצע עוללות!" שזוהי רק ההתחלה-לה-לה-לה. אולי אחרי האינתיפאדות ופיגועי ההתאבדות אנחנו עומדים בפני התמודדות חדשה שיש להיערך אליה במלוא החומרה.
האירוע הזה נפל עלינו כדרך שנופלים עלינו אירועים מסלימים שאין לנו שום שליטה עליהם. היינו חייבים לצאת למבצע הזה! נאלצנו! הוכרחנו! עכשיו אנחנו מצויים במגרש שבו כללי המשחק השתנו לגמרי, וכמו תמיד נשלם מחיר יקר עד שנלמד בדרך הקשה את החוקים.
אנחנו נשפוט את העבריינים ונשים אותם מאחורי סורג ובריח עד שתבשיל לה עיסקה שבה נאלֵץ לשחרר אותם כמו טאטאלֵע. לא שמנו לב אבל נכנסנו בעל-כרחנו לעידן החטיפות. לא חייבים לחטוף חייל ישראלי! אפשר לחטוף ילד אוסטרלי במלבורן או טבחית איטלקיה זקנה בוונציה. כל העולם ילחץ עלינו ולא תהיה לנו ברירה.
הצרה שלנו שאנחנו לומדים רק לאחר מעשה. ה"פעולה הצבאית" ביריחו היתה לא אחרת מאשר כיתור פשוט שהיו יכולים לעשותו בעמונה ולא עשו. אני יודע שבמפקדות משיקים עכשיו כוסות על הצלחת ה"מבצע ההירואי", וזה מעיד כאלף עדים על טמטום חושים. אז לפני שמתבשמים באופוריה המערפלת, כדאי לנו להתכונן לרעות הבאות.
אפשר היה לבצע את הפעולה הזאת בחשאי, בשקט, בלי מצלמות ומיקרופונים. אבל לא! צה"ל הוא "הצבא הכי חזק במזרח התיכון". אנחנו נראה לכל העולם את נחת זרוענו נגד המתנכלים לנו. או-הו-הו- אנחנו נשלם בריבית-דריבית על מראה האסירים והסוהרים המושפלים בתחתוניהם. אין לדבר הזה לא מחילה ולא סליחה ולא כפרה! רק התבזות שלנו פי עשרה יכולה להיות מענה הולם, וזו ככל הנראה תהיה מטרת החמאס מן היום המקולל הזה והלאה.
אין לנו מושג באיזה איזור אנחנו חיים! מהי משמעותה של השפלה וּמה המחיר הנורא שנידרֵשׁ לשלם עליה. כמו במקרים רבים מספור אנחנו מוכיחים פעם אחר פעם את חוסר בָּשְׁלוּתֵנוּ להתערות במרחב הערבי הזה. ההיגיון שלנו זר למקום ואנחנו קטנים וחלשים מכדי לכפותו על מיליארד מוסלמים.
זה לא נעים וזה נורא ואיום, אבל אלה הם פני הדברים לאשורם.