כששומעים וקוראים את מאמריהם של הפובליציסטים מן השמאל, השוטפים את מוחותינו בכל אמצעי התקשורת, קיים חשש כי אזרחי ישראל שאינם בקיאים כל כך בדברי ימי המאבק על עצמאות ישראל, יפסיקו להאמין שיש לנו זכות לחיות בארץ הזאת.
רק לעיתים נדירות מגיע רגע של אמת, כאשר נופלות המסכות ומתגלה פרצופם האמיתי של פרקליטי הפלשתינים אבירי המוסר "השפויים", כשהם מוציאים את המרצע מן השק, ומציגים את תפיסת עולמם ללא כחל וסרק.
כפי שעשה לאחרונה ירון לונדון בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", כשעשה גזרה שווה בין שני גיבורי לח"י אליהו חכים ואליהו בית צורי, שנידונו למוות על-ידי הבריטים בשנת 1944 והוצאו להורג ב- 1945, לבין רוצחיו של השר רחבעם זאבי.
האנלוגיה המרושעת הזאת יותר ממקוממת: שני הרוגי המלכות נאבקו באימפריה הבריטית, הם הרגו את הלורד מוין לא בלונדון בירת בריטניה אלא בקהיר שם כיהן באותה עת כשר המדינה הבריטי במזרח התיכון. בעוד שהטרוריסטים הפלשתינים רצחו את השר רחבעם זאבי בירושלים בירת ישראל, שאינם מכירים בזכותה להתקיים וחולמים להשמידה.
חכים ובית צורי לא חלמו להשליך את הבריטים לים, אלא לחמו למען עצמאות ישראל. הם לא פוצצו מכוניות תופת בערי בריטניה ולא התרסקו כשהידים בחוצות לונדון.
הלורד מוין היה אחד משונאי ציון המושבעים ביותר באימפריה הבריטית ומיוזמי הגזרות הקשות ביותר שהוטלו על היישוב היהודי בארץ ישראל ששיאם היה בסגירת שערי הארץ לניצולי השואה. הלורד מוין היה גם מבין ראשי המתכננים לכלוא את פליטי השואה במחנות מעצר במדגסקר.
גם סופם היה שונה: לוחמי חירות ישראל נידונו למוות, והפלשתינים רוצחי השר זאבי יזכו לחיים ארוכים על חשבוננו בבית כלא ישראלי.
יש לצפות מפובליציסטים ישראלים שיחדלו מההשוואה האומללה בין לוחמי המחתרות לעצמאות ישראל לבין הטרוריסטים הפלשתינים הרוצחים בנו יותר ממאה שנים בשל סיבה אחת בלבד שהיא שנאתם הסרת הפשרות ליהודים. הם מקיזים את דמנו עשרות שנים לפני שהחלו לחלום על הקמת פלשתין אותה הם רוצים להקים היום על חורבותיה של מדינת ישראל.
