באופן מפתיע, החליט השבוע ממלא-מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט, להתחיל בבניית התשתית להקמתו של מטה משטרת יהודה ושומרון בשטח E1, שבין מעלה אדומים וירושלים. ההחלטה נתקבלה, חרף התנגדותו של הממשל האמריקני, על-רקע הדרישה הפלשתינית לכלול את השטח כחלק אינטגראלי מהמדינה העצמאית שתקום בעתיד.
קשה להתחמק מהתמיהה באשר למניעים שמאחורי רצון "ההתיישבות החדשה" בשטח שבין מעלה אדומים וירושלים. האם החלטתה של הממשלה, באמת ובתמים מעוגנת בתפיסה ציונית של התיישבות בחלק הקרקע שמפריד בין שני האזורים, או שמא מדובר במהלך מדיני-טקטי שעשויי להסתיים בתוכנית יזומה נוסח "הינתקות ג'", או בהתקפלות ישראלית על-רקע סדרת לחצים אמריקנים ובינלאומיים?
בשם רעיון הציונות? הרעיון של החזרה ל"בניית הארץ", נדם. אינו עוד. ההינתקות גזרה את דינו. הציבור, כך נראה, אינו עוד מוכן לעמוד מאחוריו. הצעדים שטמונים בשם רעיון הרצף הטריטוריאלי, נכונים היו ל"תקופת הציונות", ואינם תופסים עוד. התודעה שלו נשחקה. מכאן, ובעיקר על-רקע המהפך הפוליטי-מדיני שחל בשנתיים האחרונות, חיוני וחשוב כי כל פעולה ישראלית שתפעל לבנייה בשטחי 67, תיוולד אפוא מתוך "אידיאה" ציונית בסיסית, ולא תתבסס אך על עקרונות של מהלכים מדיניים לבדם.
גם אם הם צודקים, אין הם מספיקים לבדם. מדוע על הציבור להילחם למען רעיון שאינו מאמין בו, או לחלופין למען רעיון משולל כל "תוכן רעיוני"? בהתבסס על אילו עקרונות ישלחו הורים את בניהם להילחם למען הגנת שטח, כאשר אין מאחוריו אידיאה בסיסית של אמונה ציונית או דתית?
המסר הפשוט שיש להעביר לממשלה, הוא כי התרגילים המדיניים חשובים בבסיסם, אך במקביל נדרשים הם לעמוד מאחורי קיר של עקרונות. על הממשלה החדשה שתקום, להעלות לדיון מחודש את שאלת הציונות המודרנית ולהגדיר אותה. לעצב אותה. להקים אותה לתחייה.
המפלגות מרבות לנפנף במסמכי המצע אשר ידועים היום כריקים מכל מתוכן. הרעיון שהיה פעם לב מערכת הבחירות, הפך עתה להיות חסר כל משמעות. העובדה הזו לכשעצמה, שוחקת את מה שהאזרחים יהיו מוכנים להקריב למענו. היא שוחקת את אמון הציבור. הופכת אותו לאדיש. שהרי מה עניין לנו להיאבק על גרגיר שאיננו מאמינים בו?
יושבים, וצוחקים עלינו ארגון החמאס, אשר ממשיך לחגוג את הישגי "המהפכה הירוקה" שהצליח להניע במו ידיו, מתבונן עלינו ממרחק, וצוחק. היריב שעומד כנגד מדינת ישראל, הוא יריב עיקש, בעל רוח חזקה, ותוכניות שלבים, הכוללות חזון לשלב הקרוב, ולאופק הרחוק.
ואנו? מה מוביל אותנו? מהי אפוא התוכנית המדינית שתוביל את מדינת ישראל בשנים הקרובות? האם עלינו לבטוח בתוכניות אלתורים, שיספקו מענה מיידי לצרכים טקטיים בלבד? מהו, אם כן, החזון של מדינת ישראל לעשרים השנים הקרובות? לעשר השנים הקרובות? מהו החזון החברתי שיש בבסיס המדינה היהודית והדמוקרטית? לאן מובילים אותנו מנהיגי המדינה? האם אנו בכלל בעד המשך עידוד העלייה? הבנייה?
המציאות של היום דומה להתנהלות מדינית המסתפקת מ"היד אל הפה". כשאנשי החמאס מתבוננים על יריבם, הם כבר לא פוחדים. כבר לא חוששים. ממשלת ישראל רוצה לחזק את גבולות ירושלים ולחבר את מעלה אדומים. היא מנסה לרמוז, מבלי שניכנס לדיון בעניין העיתוי, כי אלה הם הגבולות שבה ישראל תעמוד על דעתה לשמור גם במסגרת הסדר הקבע. במילים אחרות: ישראל מבהירה בזאת כי אלה הגבולות עליהן אנו מוכנים להלחם ולהקריב נפשנו.
על מה נלחמים? והנה, מדוע על אנשי החמאס, ראשי הרשות הפלשתינית דהיום, לחשוב כי רציניות כוונותינו? החמאס, כך נראה, לא יפחד מהתוכנית המדינית, כי הוא בעצמו יודע שתם עידן הציונות. שאין עוד לישראלים על מה להילחם. בראיון שהעניק לתקשורת אך לפני כחודשיים, העריך ראש הלשכה המדינית של החמאס, ח'אלד משעל, כי עוד עשרים שנה, הציונות תיוותר כנחלת ההיסטוריה. "לא יהיה להם על מה להילחם, על אילו עקרונות למות, חוץ מהתבססות על היסטוריה עתיקה", הוא העריך.
קשה לומר שדבריו של משעל מופרכים מהיסוד. אם הציבור הישראלי יבין כי המדינה אינה מסוגלת לייצר אג'נדה לטווח של 20 שנה, בעוד היריב כן, המשמעות היא היחלשות רמת הביטחון של הציבור בחוסנה של המדינה, דבר שעלול לעודד תופעות של הגירה. בחמאס כבר נערכים. להם, יש את הזמן. הם קבעו אסטרטגיה שפורשת ידיה עד לשנת 2027. הם יודעים מה ההישגים שעומדים לפניהם.
די לסיסמות די לסיסמאות על "פיתוח הנגב והגליל". די לסיסמאות בדבר "עידוד עלייה". יש ליישם. לפעול. להוביל. יש לדבר על מהות הציונות המודרנית. להקים אותה לתחייה. יש עלינו להציג אידיאולוגיה חברתית וציונית סדורה בהתמודדותנו מול החמאס. אין מספיקים רק מהליכים מדיניים. זהו אויב מר, אכזר. הוא מוכן לארוב לנו במשך עשרות שנים. להמתין לרגע הנכון. בהקשר זה, תטיב "קדימה", המייצגת קו מדיני פרגמאטי, לצקת מיד לאחר הבחירות "תוכן ורוח" לתוכניותיה המדיניות, תוך הידברות עם כלל הזרמים הציוניים.
ניצחונו האמיתי של החמאס, הוא בכך שהצליח לשכנע את הציבור הפלשתיני "לסבול ולהלחם". לשכנע אותו לא להיכנע, לא לוותר, ולהצביע חמאס בקלפי. זו גדולתם. השכנוע בצדקת הדרך. ואנחנו? עבור איזו רעיון יכולים אנו היום לגייס את האזרחים להלחם עבורו?