לורי ואבי נוימן רכשו את הסוסה טקסנה ביי תמורת תשעת אלפים דולר. השניים הקפידו לבטח את חיי הסוסה בחברת הביטוח אריה. באחד הימים, חלתה הסוסה והובהלה לבית החולים הוטרינרי בית דגן.
בני הזוג נוימן מיהרו להודיע לאריה על אשפוז הסוסה. אריה שלחה לבית החולים את השמאי דני קורן. השמאי קורן הורה לבית החולים לעשות כל הניתן על-מנת להציל את חייה של הסוסה. ואכן הסוסה טופלה כיד המלך. היא עברה את כל הניתוחים והטיפולים הרפואיים הדרושים. היא נטלה תרופות. לאחר מכן הובלה אחר כבוד לחוות ההבראה בעינת. שם שהתה עד שהתאוששה כליל.
בני הזוג נוימן נפעמו מהטיפול האנושי שאישרה אריה להעניק לסוסתם. אולם כשהגיע החשבון ואריה נוכחה לדעת כי מדובר בשמונת אלפים וחמש מאות דולר, הבינו בני הזוג נוימן כי אריה היתה מוכנה לעשות הכול, באמת הכול כדי להציל את הסוסה, אולם... על חשבונם של מבוטחיה.
אריה הפנתה את נוימן להוראות הפוליסה. אני חייבת לשלם רק במקרה מוות, או במקרה שבוצעה בסוסה "פעולה כירורגית....בניסיון למנוע מוות של הסוס".
חייה של הסוסה ניצלו, תודה לאל, אמרה אריה. לכן אני לא חייבת לשלם את סכום הביטוח למקרה מוות. אם אני בכלל חייבת בתשלום כלשהו, הרי זה עבור הפעולה הכירורגית. אולם, הוסיפה אריה, גבול האחריות לתשלום עבור פעולה כירורגית הינו עשרה אחוז משווי הסוס. מאחר ושווי הסוסה הינו תשעת אלפים דולר, אני מוכנה לשלם תשע מאות דולר בניכוי השתתפות עצמית של מאתיים עשרים וחמישה דולר.
נוימן לא השלימו עם עמדת אריה ופנו לבית משפט השלום בתל אביב. התביעה הובאה בפני השופט רחמים כהן. השופט כהן מסכים עם אריה כי הפוליסה לא מטילה עליה כל חובה לשאת בעלות הטיפולים להצלת חיי הסוסה.
אולם חובה שכזו, מזכיר השופט, מצויה בחוק חוזה הביטוח. על-פי הוראות סעיף 61 לחוק, המבוטח חייב לנקוט, על חשבון חברת הביטוח, באמצעים סבירים, או באמצעים שחברת הביטוח הורתה לו לנקוט, כדי להקטין את הנזק. סעיף זה הוא סעיף כופה (קוגנטי). החוק אוסר להתנות עליו, אלא לטובת המבוטח.
במקרה של הסוסה טקסנה ביי, קובע השופט כהן, הטיפול כולו נעשה על-פי הוראותיו והנחיותיו של השמאי, נציגה וידה הארוכה של חברת הביטוח. יש לראות את הוראותיו, כהוראות שניתנו מטעם חברת הביטוח.
השמאי קורן הגיע לבית החולים, ראה את הסוסה ואפילו טרח והזמין לבית החולים את פרופ' ג'ונסון מהאוניברסיטה העברית כדי שזה ייתן הוראות כיצד להציל את הסוסה. השמאי אף הכריז בבית החולים כי על הסוסה לקבל את הטיפול הרפואי הנדרש להצלתה ללא תנאי: "... אם יש סיכוי שהסוס יחיה, צריך להציל אותו".
מתוך עדותו של השמאי עולה, כי אילו בני הזוג נוימן לא היו נותנים לסוסה את הטיפול הרפואי הראוי כדי למנוע את מותה והסוסה היתה מתה, אריה לא היתה מפצה אותם עבור מותה. שהרי אז הם היו נחשבים כמי שלא קיימו את חובת הקטנת הנזק.
את סבירות הטיפולים וההוצאות ניתן לבחון גם ביחס לשווי הסוסה, שהוא התשלום שהיה על אריה לשלם למבוטחים במותה. כל עוד שיעור ההוצאות נמוך משווי הסוסה, ניתן לראות זאת כהוצאה סבירה. אשר על כן הוצאות בסך שמונת אלפים וחמש מאות דולר הן בהחלט סבירות לצורך הצלת הסוסה.
ולגבי דרישת אריה לנכות השתתפות עצמית - השופט קובע כי מאחר והתשלום למבוטחים נעשה במלואו על-פי הוראה מחייבת (קוגנטית) הקבועה בחוק ולא על-פי תנאי הפוליסה, אין מקום לניכוי בגין השתתפות עצמית.
חברת אריה חויבה אם כן, במלוא הסכומים שהוצאו על-ידי מבוטחיה להצלת הסוסה, ללא ניכוי ההשתתפות העצמית ובתוספת הוצאות המשפט.
