בבחירות הקרובות ישנן מספר סוגיות על הפרק, כגון: העלאת שכר מינימום, לחימה בטרור ובשחיתות, חלוקה הוגנת של חובות וזכויות, ברית זוגיות, חוקיות השימוש בסמים, ועוד. אבל ישנו נושא אחד - החשוב מכל - שיקבע את גורלנו לדורי דורות:
קביעת גבולות הקבע של מדינת ישראל. השמאל, בראשות העבודה ומר"צ, מציגים תפיסה שבה עלינו לנהל משא-ומתן עם נבחרי הפלשתינים, קרי עם החמאס, על בסיס הסכמי אוסלו וז'נבה. במידה והחמאס תסרב לנהל עם היישות הציונית משא-ומתן, כפי שאנשי החמאס הבהירו לא פעם, ישראל תיסוג באופן חד-צדדי וללא תמורה לגבולות 67' עם תיקונים קלים. עמדה זו הינה סטיה מרשימה מעמדות היסטוריות של מפלגת העבודה. עמדות שהוצבו על-ידי אבא אבן שכינה את גבולות 67' כגבולות "אושוויץ", ועל-ידי יגאל אלון ויצחק רבין, שהתחייבו לשלמות ירושלים ושמירה על בקעת הירדן כגבול ביטחון.
בימין, בראשות הליכוד וישראל ביתנו, העמדות שונות. הימין לא משלה את עצמו שאפשר או שצריך לדבר עם החמאס. הימין מציע 'קיר ברזל' - קיר מגן שיכלול בתוכו את האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל וקביעת גבול לישראל על בסיס
מקסימום שטח, מקסימום ישראלים ומינימום לא-ישראלים, מבלי לבצע טרנספר בסגנון גוש קטיף. גבול זה יותיר את מרבית היישובים ומרבית השטח בשליטתנו - שטחים, שבניגוד לדעה הנפוצה, אינם מאוכלסים ברובם.
באשר לקדימה, אין בה עמדה אחת לגבי גבולות ישראל. תפיסתו של פרס אינה שונה מעמדותיו של ביילין ועמדתו של אולמרט עדיין לא התגבשה. קדימה מנסה להציג את עצמה כ'מרכז' - קרי, לא ימין ולא שמאל. אך למעשה היא גם ימין וגם שמאל - ובעצם לא כלום. קדימה היא הכול חוץ ממרכז. יש בקדימה אנשי שמאל מובהקים, כמו פרס ורמון. יש בה אנשי ימין אופורתוניסטים, כמו הנגבי. ויש בה אנשים ללא עמדות כלל, בסגנון איציק ואולמרט המגבשים את עמדותיהם על-פי הסקר העדכני. ראיה לחוסר "מרכוז" אצל קדימה ניתן לראות בדמותם של דן מרידור ורוני מילוא, שייסדו את המושג "מרכז", התחננו להצטרף לקדימה, אך נפסלו מכיוון שלא עברו את מבחני הסקרים.
בבחירות האלו אסור לוותר לעצמנו באמצעות בחירה בלא כלום. עלינו להחליט - שמאל או ימין - כי אין באמת אפשרות אחרת.
