ויכוח לוהט ניטש בין הפוליטיקאים, תועמלני הבחירות והמפלגות עצמן בקשר לתוכנית המדינית ביטחונית שהציג אולמרט, כמצע הבחירות של קדימה.
ההתקפות לא איחרו להגיע וגם פרשנים ועיתונאים נוטלים בהן חלק בהתלהבות יתר, בטורים אישיים או בעמודי דעות בעיתונים. בנושא זה אנו נתקלים בצביעות תקשורתית ופוליטית קלאסית, כאשר אותם גורמים שמתנפלים על מ"מ המקום אהוד אולמרט עם פרסום התוכנית מדינית-ביטחונית שלו, תקפו אותו בחמת זעם על כך שלא הציג תוכנית למפלגתו החדשה, קדימה. כאשר לא הציג תוכנית - זה לא טוב, הציג תוכנית - גם לא טוב, והדבר אינו חדש בפוליטיקה ובתקשורת.
למען ההגינות יש לציין, כי תוכנית הנסיגה או ההתכנסות אינה מקורית של אהוד אולמרט ונראה לי שגם הוא ויועציו אינם מבקשים עליה פטנט ראשוני ולא רשמו אותה אצל רשם הפטנטים כהמצאה של קדימה.
מי שהציג אותה בפומבי, תוך ניסיון נואש לשכנע את הפוליטיקאים ואת הציבור בישראל בנכונות התפיסה המבוססת על התוכנית של ההיפרדות היה אהוד ברק, הן כראש ממשלה, והן בכל התקופה שלאחריה עד ימים אלה. האמת, ניתנת להיאמר, שבזמן הצגת תוכנית ההיפרדות של ברק, או כפי שהוא אוהב לתארה: "הם שם ואנחנו פה" - לא קיבלו אותו ברצינות, לא בימין, בראשות שרון או נתניהו, ולא בשמאל, בראשות פרס או ביילין.
יש לציין לזכותו של ברק שני דברים: הנסיגה מלבנון (בעיקר הרעיון, אך לא דרך הביצוע) והעובדה שחשף לעיני כל העולם את פרצופו האמיתי של עראפת.
עראפת לא רצה להקים מדינה פלשתינית, כי ברק למעשה נתן לו את הבסיס. הוא רצה למות במדים, כמהפכן לוחם למען ארצו, אך סירב להקימה. הוא השיג חלק ממטרתו, מאחר שמת ללא מדינה ובצורה די עלובה ומעוררת דחייה ונשכח יחסית מהר מאד.
למי שמתעניין בהיסטוריה, כדאי להזכיר שיסודות של תוכנית ההינתקות/התכנסות כבר הונחו בזמנו ב"תוכנית אלון", שבה דובר על שליטה בנקודות אסטרטגיות ביו"ש וללא שכנות של ישובים יהודיים למרכזי אוכלוסיה פלשתינים, ולא בהכרח ע"י אוכלוסיה אזרחית אלא ע"י יחידות ואמצעים מיוחדים של צה"ל.
כלומר, תוכנית אולמרט, אינה המצאה מקורית, אלא תולדה של נסיבות מיוחדות, התפתחויות פוליטיות באזור ובמיוחד המהפך ברשות הפלשתינית ועליית חמאס לשלטון. לפי הצפי הפוליטי העתידי, אין באופק המדיני פרטנר לדו שיח, או שותף להסכם כלשהוא לשנים הקרובות, לכן התוכנית של אולמרט יש לה בשר ויש לה עתיד.
להבדיל מפרשנים הטוענים שנסיגה חד-צדדית או התכנסות היא טעות ויש לחפש דרכים עוקפות חמאס, לדבר עם אבו-מאזן והפת"ח כאלטרנטיבה או כאופוזיציה לחמאס - נראה לי שמדובר במהלכי סרק, שרק יזיקו ולא יביאו שום תועלת, לא מדינית ולא ביטחונית. מה שכן, כל היסוס שלנו והשארת המצב על בסיסיו הקיימים, יפעלו לטובת החמאס כלפי פנים וכלפי העולם.
הזמן, לדעתי בשיטת שב ואל תעשה, נוסח ראש הממשלה שמיר מהליכוד, או נוסח משופר של נתניהו, כראש הליכוד, פועל לרעתנו. התכנסות או נסיגה חד-צדדית, יש בה סכנות אבל יותר יתרונות ולכן עדיפותה רבה ויתרונותיה ברורים. ייצוב גבולות הקבע, בניית החומה שתהיה גם ביטחונית וגם מדינית, ארגון היישוב היהודי ביו"ש בגושים גדולים, נותנים יתרון חברתי, כלכלי וביטחוני.
הזמן והעובדות בשטח, יש להם יתרון בכך שהם הופכים מהלכים זמניים לקבועים, והעולם מתחיל להתרגל אליהם ובשלב השני לקבל אותם. במיוחד עם הפרטנר ממול הוא "חמאס" - שמטרתו על-פי האידיאולוגיה המוצהרת שלו - להשמיד, להרוס, ולסלק את ישראל מאדמתה ולהציע לה, אולי מתוך נימוס, את אוגנדה או קנדה.
צא ולמד, כל המפלגות, כולל ליכוד וישראל ביתנו, מסכימות שאם יהיה הסכם עם הפלשתינים, יהיו וויתורים כואבים. והשאלה היא, למה לחכות, אם הפרטנר לא רוצה הסכם, נעשה לבד את הוויתורים שבין כה וכה היינו עושים, אבל בתנאים ובאווירה משוחררת יותר, ונאמר להם, זהו הגבול החדש הביטחוני-מדיני של ישראל, תרצו תאכלו, לא תרצו אל תאכלו, על אחריותכם.
והיה אם תשקוט הארץ 40 שנה והפרטנר הפלשתיני ירצה להגיע להסכם פשרה מדיני, ויהיה צורך בתיקונים של הגבול והחומה, ניתן יהיה לעשות זאת, מבלי לפגוע באלמנטים של ביטחון ושמירה על ביטחון אזרחי ישראל.
לגבי הטענה שהשטחים שיפונו, יועברו לשליטת החמאס, על סיכוני הביטחון שבכך, כמו איום צבאי אסטרטגי על ערי ישראל או קווי האוויר שלה מול נתב"ג למשל, אין לתיאוריה זו על מה לסמוך. הנסיגה האזרחית אינה בהכרח מחיבת נסיגה צבאית, וזו לא תבוצע עד שיהיה בה צורך, לצרכי הגנה וביטחון האזור.
כך שבשקלול התיאוריה של בעד ונגד הנסיגה החד הצדדית, היתרון להתכנסות/נסיגה בולט. ואם אנחנו באווירת בחירות, מי ומתי נעשה סקר אמין על השפעת תעמולת הבחירות על הציבור, או השפעת השלטים, הפלקטים, פליירים וצעירים בצמתים.
להערכתי, אחוז נמוך, מינימלי, בטל בשישים, מושפע אם בכלל. אז למה לבזבז מיליונים, במקום להשקיע אותם בחינוך או בסל הבריאות. אחת התשובות היא הרדיו, הטלוויזיה, העיתונות, משרדי יחסי ציבור, במאים, שחקנים, סוקרים, כל אלו עושים קופה רצינית בתקופה זו, ולכן הם לא מוכנים להילחם בתופעה. אבל לנו כציבור - מותר לצעוק, להתלונן ולנסות להשפיע.
