גם כיום, כאשר כפות הדחפורים העצומים עדיין משליכים מאות אלפים פגרי-עופות אל גאיות ההריגה שנכרו עבורן בחופזה, בבהילות, אני מנסה לבודד תרנגולת אחת ולראות דרכה - טיפה בים - את סערת מימיו הקוצפים.
היא לא נשחטה, התרנגולת הדוגמית שלי. היא הוצמאה והורעלה. יחי ההבדל בין מוות למוות. גם טהרני המזון הקנאים (הצמחוניים) והאדוקים (הטבעוניים), בוודאי לא יטילו ספק בנחיצות (האומנם?) ההשמדה ההמונית של בני הכנף.
ובכל זאת, בעוד הם מומתים בהמוניהם ונתחבים אל בורות המוות - האם החשש (פאניקה?) מפני אפשרות ההידבקות בנגיף השפעת לא הוליכה אותנו מסויטים בתסריטי אימה, רחוק ובהול מדי אל עומק הלול?
האם היה הכרח אמיתי להשמיד באופן סיטונאי כמות עופות העלולה להמיט אסון על מגדליהם, לא בגלל "מחלתם" של העופות, אלא משום שבחיסולם ההמוני יש משום כריתת ענף הלול?
האם לא הקדמנו קנה לוושט בתהליך חיסול העופות, בטרם התברר כי הם, אכן, נגועי-חולי?
משהו בעוצמה, בהיקף, באותות הדאגה, בבעתה הכללית, אשר היא, כשלעצמה, מאופיינת בסממנים מובהקים של מגיפה, מזכיר קצת - זוכרים? - את התקופה, שבה התוודענו, בראשונה, אל "מגיפת האיידס". לא ידענו מה זה, לבד מהעובדה שזו מחלה שממיתה שלדי-אדם, שחורי-עור, אבל חששנו שאפשר להידבק באופן בין-יבשי, אפילו על-ידי מישוש אגבי של זרוע אדם נגוע שניבט אלינו מבעד למרקע טלוויזיה.
נסחפנו טיפה, לא?
