ה"מרכז", השמאל והתקשורת אינם מפסיקים להטיף לנו שאי-אפשר לעצור את הקמתה של מדינה פלשתינית - המדינה הערבית מספר 23 - ושלמעשה היא כבר קיימת בשטח.
אך גם הם יודעים שהיא עדיין לא קמה, ו"התהליך המדיני", שהם מאיצים בנו להמשיך בו, מכוון למטרה זו: הקמת מדינה ערבית - שכיום ברור לכולם שהיא תהיה מדינת-חמאס - בליבה של הארץ, במרחק של קילומטרים ספורים מבתיהם של כל תושבי המדינה.
המובילים את הקמתה של מדינת-החמאס מתנהגים כאחוזי-אמוק, ושום דבר שקורה בארץ ובעולם אינו משפיע עליהם לשנות את עמדתם. הם "מטרטרים" לנו סיסמה נבובה, בלתי מנומקת ובלתי מחוברת למציאות, והיא, שהקמת מדינת-חמאס זו היא הדרך היחידה העומדת לפני ישראל. אם בהסכם ואם בנסיגה חד-צדדית, לדבריהם, מדינת חמאס כזו קום-תקום!
כדי לשכנענו בכך, הם טוענים שני טיעונים מקבילים, בהנחה, שמי שלא "יקנה" את האחד, "יקנה" את השני. האחד הוא, שהקמת מדינת-חמאס קילומטרים ספורים מן הכנסת, ממתקנים אסטרטגיים שלנו ומערינו היא הדרך היחידה שתוביל אותנו ל"שלום". הטיעון השני הוא, שאין ברירה, כי מאחר שהתחלנו ב"תהליך", מוכרחים להמשיכו.
שני הטיעונים הללו מושתתים בשיח הישראלי על מעין הנחת-יסוד, לפיה אם ייכשל ה"ניסוי" של הקמת מדינת-החמאס, נוכל להיכנס לתוכה ולעשות שם "סדר". אין מביאים בחשבון מהי מהותה של מדינה כזו, מטרתה, ובפני איזו מציאות נעמוד ביום שלאחר הקמתה.
כרגע יש לנו למעשה מעין עובר של מדינה, או "מדינה ערבית בדרך". וכמו שבהריון אנו יכולים לראות באולטרה-סאונד את אבריו של העובר, ולדעת בקווים כלליים מה תהיה צורת הוולד שייוולד, כך נכון הדבר גם לגבי מדינות.
כשאנו היינו "מדינה בדרך", הקמנו מערכת בריאות, הסתדרות עובדים, קיבוצים ומושבים, תיאטרון ואופרה; טיפחנו מערכת חינוך שבה לימדו, נוסף על היצירה היהודית הדתית והחילונית, את מיטב מורשת התרבות המערבית ההומניסטית; היו עיתונים של המפלגות השונות, נערכו דיונים על טוהר-הנשק ועל שוויון; דתיים וחופשיים חיו זה לצד זה, והיה חזון של מדינה ליבראלית ודמוקראטית. ואכן, כשנולדה מדינת ישראל, היא קמה כמדינה דמוקרטית, שעד היום, בתנאים כמעט בלתי-אפשריים, שומרת על ערכים הומניסטיים - זכויות-האדם, חרות, דמוקרטיה, וכלכלה חופשית.
אך כיצד נראה העובר של המדינה-בדרך מבית-היוצר של ערפאת-אבו-מאזן-חמאס? הרי כבר ידועים לנו די מאפיינים שלה, כדי לדעת מה דמות תהיה למדינה זו אם נאפשר לה לקום:
(א) זו תהיה מדינה נקיה מיהודים. יודנריין ממש. אם חלילה יטעה יהודי ויעבור את הגבול אליה, ייעשה בו מיד לינץ' נוסח רמאללה. זו אינה נבואה, כי הרי בזה כבר התנסינו פעמים רבות.
(ב) הכספים העצומים שמוזרמים לרשות הפלשתינית ממדינות המערב נותבו ומנותבים בעיקרם לשני ערוצים: האחד, לכיסיהם הפרטיים של המנהיגים - כלומר שחיתות או ריקבון בעריסה; והשני, לנשק ויצירת אמצעי-השמדה המכוונים נגד תושבי מדינת ישראל. למרות העובדה שבידי ערפאת-אבו-מאזן השלטון האזרחי על יותר מ- 90% מן האוכלוסיה הערבית ביו"ש ועזה יותר מעשור, ולמרות הכסף הרב שהוזרם לרשות, לא הושקע כמעט דבר ביצירת תשתית כלכלית, תרבותית, ובריאותית. הכול מנותב לתכלית אחת: הרס מדינת ישראל.
(ג) אין עיתונות חופשית ואין חופש דת. האיסלאם הקיצוני היא הדת היחידה השלטת. רומסים את זכויות האדם, כמובן אין חופש פוליטי אמיתי, אלא מתנהל חיסול שיטתי של המתנגדים לקו השליט, או של מי ש"נחשד בשיתוף פעולה עם מדינת ישראל".
(ד) במדינת-עובר זו הוקמה מערכת חינוך שעורכת בבתי הספר ובמסגדים שטיפת מוח של דור שלם להערצת הג'יהאד והשהאדה. לא רק מחדירים בערבים הצעירים אמונה ש"אין פתרון לבעיה הפלשתינית אלא באמצעות הג'יהאד" (סעיף 13 לאמנת החמאס), אלא גם הופכים אותם לפצצות אנושיות חדורות שנאת יהודים תהומית.
למרות כל זה משתדלות מפלגות המרכז, השמאל ואנשי התקשורת שלנו לשכנע אותנו שרוצחים שטופי-מוח אלה - אם רק תהיה להם מדינה - יכרתו ברית-שלום עימנו, תוך התעלמות מסעיף 13 באמנת החמאס, שלפיו "היוזמות [המדיניות], ומה שקרוי פתרונות של שלום והועידות הבינלאומיות לפיתרון הבעיה הפלשתינית, עומדים בסתירה לתפישת העולם של תנועת ההתנגדות האיסלאמית וויתור על חלק כלשהו מ[אדמת] פלשתין כמוהו כזניחת חלק מן הדת; ... הרי הן בזבוז זמן והבל הבלים".
(ה) לאוכלוסיה שבשליטת החמאס והרשות נעשית שטיפת-מוח לאנטישמיות מן הסוג הגרוע ביותר. בסעיף 7 לאמנת החמאס נאמר ש"תנועת ההתנגדות האיסלאמית [החמאס] נושאת עיניה להגשים את הבטחת אללה...: 'לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הוא עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי] בוא והרגהו". ובכן, דינו של היהודי בכל מקום בעולם הוא רק אחד: מוות. בין השאר מאשימה האמנה שלו את היהודים באירגון מלחה"ע הראשונה והשנייה (לא פחות ולא יותר!). ואילו הקמת האו"ם, כפי שמסתבר ממנה, גם הוא עניין יהודי, שנעשה כדי שנוכל לשלוט באמצעותו על העולם. כמו כן קובע סעיף 22 לאמנה, ש"אין מלחמה מתנהלת בשום מקום בלי שידיהם [של היהודים] תהיינה מאחוריה". לאמונות מוצקות אלה של מנהיגי הערבים של יו"ש ועזה הם מטיפים מבוקר עד לילה.
די בעובר הזה כדי לדעת שה"וולד" יהיה דומה לו מאוד, אך גרוע ממנו. שכן בכוחו יהיה לבצע מעשים שאינו יכול לעשות כיום, ואילו כוח-ההתנגדות שלנו מולו ייחלש. כשתיוולד מדינת החמאס, תהיה לה שליטה על גבולותיה, ושום גוף לא יוכל למנוע אותה מכך לאורך זמן - היא תביא מיליוני ערבים, ועמם רבבות לוחמי ג'יהאד, לשטחי א"י שיהיו בשליטתה.
כמו כן, תכרות מדינה זו בריתות עם מדינות ערביות ולא-ערביות, וגם את זה לא יוכל שום גוף למנוע. יתר על כן: לפי סעיף 28 לאמנת החמאס תידרשנה המדינות הערביות לפתוח את גבולותיהן ולהקל על תנועתם של לוחמי הג'יהאד.
כשמדינת החמאס תיוולד, יהיה לה צבא עצום. כי אין בימינו "מדינה מפורזת". ואם עכשיו קשה לנו להשתלט על המיליציות שלהם ועל כמות הנשק שהם מבריחים, הרי כל רעיון "פירוז" השטח כשתקום מדינה ריבונית הוא רעיון-שווא. אין צורך בדמיון מפותח להבין אלה מאמצים יידרשו מאיתנו כדי להדוף את הפלישה החמאסית לתוך בתינו.
גם לא נוכל להיכנס כרצוננו לשטח מדינת-החמאס כדי לעצור את התקפותיה עלינו. כשתקום המדינה, ויהיו לה קשרים ובריתות עם מדינות אחרות, פעולה נגדה, כמו כניסת צה"ל לערים, תהיה אקט של פתיחה במלחמה, על כל המשמעויות הבינלאומיות הנובעות מכך. הלחימה בה תהיה הרבה יותר מסובכת, מורכבת ומסוכנת עבורנו ממה שהיא כיום.
מערכת הבחירות ה"דמוקרטית" כביכול, שנכפתה על הרשות, מעידה על החשוב מכל: שהחמאס אינו תופעה שולית, ושתעמולתה איננה, כפי שרואי-הוורודות אצלנו רוצים לחשוב, "לצרכי פנים בלבד". כמו-כן אין לקבל את הרטוריקה השמאלנית ה"מרגיעה", הגורסת שעליית החמאס היא בעיקרה מחאה נגד השחיתות של שלטון ערפאת. הדברים מזכירים את האמירות שנשמעו ב- 1933 בגרמניה ובעולם, שלפיהן נבעה הבחירה בהיטלר מן המצב הכלכלי, ולא מאהדת העם הגרמני ל"מיין קאמפף".
יש גם לשלול הנחה נוספת בלתי-מבוססת של השמאל, שלפיה, כשיעלה החמאס לשלטון, יביא ניהול ענייני מדינתו לכך שלא ירצה להגשים את אמנתו. גם טענה כזו בדיוק נטענה כלפי היטלר, והתוצאה היתה כיבוש אירופה במלחמה איומה והשמדת שישה מיליון יהודים. אגב, טענה דומה טענו אדריכלי אוסלו לגבי ערפאת, וראינו כמה השקיע הוא ב"ניהול הרשות", לעומת ניהול מלחמת-טרור נגדנו.
היבחרות החמאס משקפת את רצונם של רוב ערביי יו"ש ועזה להקים מדינה איסלמיסטית, הרואה עצמה "חוליה אחת מהחוליות של מלחמת הקודש בעימות עם הפלישה הציונית", ש"ג'יהאד הוא דרכה והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה", והמאמינה "שאדמת פלשתין היא אדמת הקדש איסלאמי.... אסור להפקיר אותה או חלק ממנה או לוותר עליה או על חלק ממנה..." (סעיפים 7, 8 ו- 11 לאמנה).
מטרתו העיקרית של החמאס היא אחת: החרבת מדינת ישראל, הריגת היהודים שבה, והפיכתה לראש-גשר למתקפת האיסלאם על העולם המערבי. אין צורך להיות נביא כדי לדעת מה תהיה דמותה של "המדינה העוברית" הזאת. לא נוכל לחיות עימה באיזו צורה של שלום. ואם מדינה זו תשיג את מטרתה - חיסולנו - לא נחיה בשום צורה שהיא.
לפנינו ניסיון להקמת מדינה, שכל מטרתה היא השמדת מדינה אחרת. אין לגיטימיות לניסיון כזה ולמדינה כזו. אובייקט ההחרבה -קרי, מדינת ישראל - רשאי וחייב לגייס את כל המאמצים כדי למנוע את הקמתה. מובן, שאסור לנו להמשיך ב"התהליך המדיני" שהוחל בו; ובדומה, אסור לנו לנקוט צעדים חד-צדדיים, שיביאו להקמתה של מדינת-חמאס: אסור לנו לוותר על שליטתנו בשטחי א"י עד הירדן, על שליטתנו המלאה על הגבולות, או לאפשר להם להציף את האזור בשאהידים ובנשק; אסור לנו לוותר על מקורות המים. יש לחזק את ההתיישבות ולעשות את כל מה שימנע מן הערבים להגשים את מזימת הרצח שלהם, שאינה שונה במאומה ממזימתו של היטלר.
לאור האמור, קשה לשער עד היכן מגיעה האיוולת של ממשלת ישראל הנוכחית, שהצהירה זה לא כבר שאינה רואה בחמאס איום אסטרטגי. תארו לכם ניסיון להקים מדינת חמאס על גבול וושינגטון, בעוד הנשיא בוש מצהיר שאינו רואה בה איום אסטרטגי. או את נשיא צרפת שיראק טוען, שהקמת מדינה איסלמיסטית על גדות-הסיינה בפאריס אינה מהווה איום אסטרטגי לצרפת.
רק במדינת ישראל יתכן שמ"מ ראש הממשלה ושריו, בתמיכת מפלגות השמאל והתקשורת, ממשיכים להכין את התשתית להולדת המפלצת - להקמת מדינת חמאס, תוך הפקרתנו לאחד האויבים המסוכנים ביותר שקמו למדינת ישראל ולעם היהודי.
