כמי שאמון על שפה רזה ולא מתלהמת (המינגוויי ולא גרוסמן), קשה לי ההתבטאות שלהלן. אך המציאות מחייבת לומר את האמת ה"מתלהמת": אנו עומדים על-פי התהום.
תוכניתו התלת-שלבית של אולמרט: הינתקות - התכנסות - התנדפות, הינה תמונת ראי לתוכנית השלבים של ערפאת: עזה תחילה - יו"ש - זכות השיבה. השלב הראשון בתוכנית כבר בוצע - אך השלבים הבאים ניתנים עדיין למניעה. אולם - אם תבוצע ה"התכנסות", תהיה מניעת ה"התנדפות" למשימה בלתי אפשרית, ואפילו איש שמאל חכם, ארי שביט, עמד על זאת בניתוח אינטליגנטי ("הארץ" 14 מרס).
אעז ואגדיר איש ימין-מרכז, כמי שמעמיד את האינטרס הקיומי של תקומת היהודים בארצם לפני האינטרסים של האויב. ההבדל בין הימין והמרכז הוא הנכונות להתפשר על הפתרון הטריטוריאלי-מדיני שיבטא זאת. בנושא ה"הינתקות" לא יכול להיות הבדל: כל איש ימין-מרכז שעיניו בראשו מבין את הסכנה שב"התכנסות" גם ללא סיוע "הארץ". אחרי שהענשנו את הפלשתינים ב"הינתקות" חד-צדדית והעלינו את החמאס לשלטון, תביא ה"התכנסות" לשלטון מרובע בפלשתין: חמאס, ג'יהאד איסלמי, אל-קאעידה וגדודי חללי אל-אקצה.
למרבה הפלא, יש מאות אלפי אנשים הרואים עצמם כ"ימין-מרכז" התומכים ב"קדימה" ובתוכניתה. האם עלי להטיל ספק בנכונות ניתוחי? ה"פלא" רק מחזק את שאלתו הרטורית של וינסטון סמית, גיבור 1984 הבודד, השואל: "האם שפיות הדעת היא דבר סטטיסטי?". שפיות הדעת איננה סטטיסטית, ולטיפשות יש ויש כוח הדוחף "קדימה". לא נראה שבשבוע שנותר עד הבחירות צפוי שינוי בעל משמעות שירחיק אותנו מהתהום. כל הפתעות הבחירות שראינו בעבר הסתכמו ב- 2%-3%, ואלו לא יספיקו היום להצלת המצב.
מה לעשות? אכן, לעבור מעולם העקרונות לעולם המעשה.
חובה להבין: - המנדטים היחידים החשובים לימין הם אלו התלויים בין הליכוד וקדימה. כל האחרים הם חסרי משמעות. השאלה היא רק: מי יוכל לארגן 61 ח"כים לתמוך בו אצל הנשיא. הדבר מציג את ההתקפות האישיות מימין על נתניהו כתסמונת אובדנית.
- אם הליכוד יאבד 4 מנדטים לטובת האיחוד הלאומי, יהיה זה סופו של הליכוד כמפלגה ימנית-חילונית, ולמעט 2-3 חברי כנסת שישארו בימין, יצטרף הליכוד לקדימה ולשמאל. אין אסון גדול יותר למדינת ישראל מתרחיש זה.
- כנראה שאולמרט יוכל להקים בנקל קואליציה עם העבודה ומרץ, וכיוון שיהיו לו גם אופציות נוספות (ש"ס וליברמן מתים להיות בקואליציה) - הוא ישפיט את עמיר פרץ ויציע לו את משרד התמ"ת. לא יהיה לו כל קושי להגשים את תוכניות ההתכנסות וההתנדפות.
- לעמיר פרץ חשוב הנושא החברתי - אך אולמרט לא ייתן לו את האוצר.
כדי למנוע את התרחיש האסוני, חובה לעשות: - על כל גוש הימין והדתיים להמליץ לנשיא על עמיר פרץ לראשות הממשלה.
- כיוון שקשה להניח שפרץ יוכל לקבל את האידיאולוגיה של האיחוד-מפד"ל כחלק ממצע הקואליציה, יצטרך האיחוד-מפדל לתמוך מבחוץ ועל-תנאי. קשה? הכל עדיף על ממשלת התנדפות. עם קצת אחריות לדורות הבאים, אפשר לבלוע את הצפרדע.
- העבודה תקבל את תיק האוצר ואת ההובלה הכלכלית-חברתית. פרופ' ברוורמן יהיה טוב ליהודים, אך גם טוב לכלכלה. ש"ס ואגודה יוכלו לחיות עם זה בכיף.
- הליכוד יקבל את תיק החוץ, להובלת המו"מ עם האמריקנים והפלשתינים בשיטת "יתנו-יקבלו" - בשת"פ הדוק עם רה"מ פרץ, וללא פעולות התכנסות-התנדפות חד-צדדיות. פרץ, שידע מו"מ מהו כיו"ר ההסתדרות, מבין שאין מנהלים מו"מ בלי לקבל מאום.
- ליברמן בביטחון, נשמע לא רע.
מה חסרונות התוכנית? שהרבה אנשים יצטרכו לוותר על האגו למען תשמר תקומת עם ישראל בארצו.
מה יתרונותיה? בנוסף להישג העצום של מניעת ההתנדפות הלאומית בטווח המיידי, יביא הדבר להתנדפות מפלגת הנוכלים והאופורתוניסטים תוך שנה-שנתיים.
מפלגה זו מתיימרת להיות במרכז, ומזכירה את צוואת אלכסנדר ינאי לשלומציון: "אל תתיראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים, אלא רק מן הצבועים העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס".
צבועים אלו מסוכנים בהרבה מהשמאל, לכן כה צפוי היה שחלקלקי השמאל כרמון ופרס הצטרפו אליהם. שנתיים באופוזיציה יפוגגו את קדימה, שאיננה מבוססת על השקפת עולם, אלא על בון-טון אתרוגי תוצרת אמנון אברמוביץ' וחבריו.
מה שקרה לאיציק מרדכי יקרה גם לאולמרט (יש לשער שגם למשפט יגיע, אם גם לא על הטרדה מינית). כל רודפי השררה וקופצי המרכבה יצטרכו להחליט: ימין או שמאל?
ובבחירות הבאות נבחר בין שתי השקפות עולם מנומקות, בין פרץ לנתניהו, כיאה.
