בבית המשפט המחוזי בירושלים נסתיימו העדויות והצדדים מגישים כבר סיכומים בתביעת לשון הרע שהגיש אברהם פריד-פריצי נגד מרדכי גילת. נראה שפסק הדין אינו רחוק ונמתין לו בסבלנות (ת.א. 2412/00, בפני השופטת אפעל גבאי).
אבל במשפט הזה התברר דבר שאינו מותנה בפסק הדין: התגלה שהעיתונאי מרדכי גילת, מי שכתב ופרסם את הכתבה וחתום עליה, סירב לעלות אל דוכן העדים ושמר בבית המשפט על "זכות השתיקה".
יובהר שהתובע טען שמרדכי גילת הוא שרלטן שפרסם כתבה בדיונית ונטולת כל אמת בלא שבדק דבר וחצי דבר. התובע עצמו העיד שגילת לא פנה אליו מעולם ובכל זאת העז להביא בשמו דברים שלא אמר מעולם. למעשה הואשם גילת במעשי זיוף והונאה. נוכח האשמה חריפה וברורה שכזו מצופה ומתבקש היה שגילת יקום להגן על מה שפרסם ויטען כי כתב אמת.
והנה נתגלה בבית המשפט שמרדכי גילת בחר ב"זכות השתיקה". הוא לא הגיש תצהיר הגנה, לא הצהיר "אמת כתבתי" ונמנע מלעלות לדוכן העדים. ולא שהוא לא היה בבית המשפט: היה גם היה, נכח והשתתף בכל הישיבות, סייע מהספסל לעורכי הדין שלו, נתן להם עצות, התפרץ, העיר ואפילו פנה אל השופטת - אבל רק אל דוכן העדים, היכן שצריך לעמוד ולהעיד על האמת, הוא נמנע מלהתקרב והתרחק ממנו כמו מאש. במקומו הוא שלח לשם את עוזרתו מיכל גרייבסקי כדי שזו תעיד במקומו. רק שגרייבסקי סיפרה בחקירתה שגילת הוא שכתב את הכתבה ולא היא, וציינה שהיא אפילו לא העיזה להעיר לו על מעשיו. וכדבריה מעל דוכן העדים: "שאני אתקן את גילת ?" .....
לא נעסוק כאן בפרטי המשפט ונשאיר לבית המשפט לקבוע מסקנותיו ופסק דינו. כאן נעסוק רק בזכות השתיקה של מרדכי גילת:
לכל חשוד בישראל עומדת הזכות לשתוק בחקירה כדי לא להפליל את עצמו. אבל כשאדם שותק גם בבית המשפט ומסרב להשיב בעצמו להאשמות נגדו - המסקנות ברורות. לכן, ממלאי תפקידים ציבוריים המבקשים לשתוק ונמנעים מלהשיב לטענות נגדם מתבקשים (ומחוייבים) להתפטר מייד מכל תפקידיהם, כי אי אפשר להתיימר לפעול בשם הנורמות הציבוריות הראויות ובו זמנית להשתמש בזכות השתיקה השמורה לכל נוכל ונבל.
לעיתונאים בישראל יש זכויות, פריביליגיות ומעמד. מבחינות רבות הם "אישי ציבור" ומעמדם המיוחד הזה מעוגן גם בפרקטיקה ובפסיקה המשפטית. אבל עיתונאים אינם רשאים לאחוז את החבל משני קצותיו: אם ברצונם להמשיך ולקבל הכרה בתפקידם הציבורי - הם אינם רשאים להאחז בזכות השתיקה. ואם ברצונם לחסות בזכות השתיקה - אז שיתפטרו, ישתקו ולא יטיפו יותר לאחרים.
לכן הסתתרותו של גילת מאחורי זכות השתיקה הינה תופעה מבישה הנוגעת לשורשי האמון בעיתונות: עיתונאי אינו יכול לפרסם ברבים כתבה, לחתום עליה בראש חוצות ואח"כ, כאשר טוענים מולו שפרסם שקרים וכתב כזבים והוא מתבקש להוכיח שפרסם אמת - אז לבקש אנונימיות, לברוח מהאחריות ולחסות בצל השתיקה. עיתונאי אינו פטור מחובתו להגן בעצמו על מה שפירסם. הוא יכול אומנם להתחמק (בתרגילים משפטיים) מעדות ומענה, בדיוק כמו כל נוכל שנתבע בגין מירמה ומעילה, אבל אז ההשוואה ביניהם אכן ראויה. כי עיתונאי שאינו מוכן לקום ולהעיד בבית המשפט "אמת פרסמתי" ואינו מוכן להגן בעצמו על מה שכתב - מעיד על עצמו כי אינו שונה מכל שרלטן שנתפס בקלקלתו, מי שכל תקוותו ויהבו הם רק שעורך דינו ישכנע את ביהמ"ש שלא מדובר בפרסום לשון הרע, אלא שמדובר בסתם פרסום שהוא שקר וכזב.
וזה, אגב, מספיק לזיכוי. כי החוק אינו אוסר פרסום עיתונאי שאין בו אמת. מותר לכל עיתון לפרסם שקרים וכזבים ללא הגבלה. רק לשון הרע אסור לפרסם.
הימלטותו של גילת למחבוא של "זכות השתיקה" איננה ענין שולי. אין המדובר בכתב אלמוני של מקומון זניח בפריפריה, אלא בעיתונאי בכיר ביותר ב"עיתון של המדינה", מי שלרשותו ולצרכי תחקיריו העמיד העיתון תקציבים, תחקירנים ואמצעי עבודה נדיבים ומי שהפך להיות ל"כוכב" העיתונות החוקרת ולמייצגה הבכיר. גילת הוא כבר הרבה שנים אישיות ציבורית בולטת ביותר בעיתונאות הישראלית, זו הדורשת מאחרים נורמות ציבוריות הגונות.
והנה הלוחם הגדול נגד זכות השתיקה, העיתונאי שתוקף אישים ודורש מהם הסבר פומבי על מעשיהם והתנהגותם, התחקירן שמסתער על שומרי "זכות השתיקה" ומוקיע אותם בראש חוצות, רץ בעצמו, כילד קטן, לחסות בצילה של אותה "זכות השתיקה" ברגע הראשון בו הוא נדרש להגן בביהמ"ש על דברים שכתב ועל כתבה שפרסם. מסתבר שברגע שמתחיל בירור האמת, בוחר מרדכי גילת להתעטף בזכות השתיקה ועוד שולח במקומו לבית המשפט עיתונאית זוטרה, זו שלא כתבה את הכתבה, כדי שהיא תחטוף את האש במקומו.
מעבר למסקנות העגומות העולות לגבי אישיותו ואופיו של העיתונאי הזה, עולה תמיהה נוכח התופעה המגונה בה עיתונאי מתחמק מלהגן על מה שכתב. זוהי תופעה הפוגעת בעצם יסודות האתיקה העיתונאית ומערערת אותה לחלוטין - ומשום מה איש ממבקרי התקשורת לא נוגע בה. אולי בגלל שרב העוסקים בביקורת התקשורת הם בעצמם עיתונאים וחברים של גילת, אולי בגלל שחלקם מפחדים מ"ידיעות אחרונות" ואולי בגלל שביקורת העיתונות בישראל כבר מזמן איננה אלא טור רכילות רדוד ולא יותר.
כך או אחרת, בטח תקראו עוד המון מאמרים אקדמיים מלומדים על האתיקה העיתונאית. אני רק רציתי לספר לכם על זכות השתיקה ומיהו הנאחז בה.
