פקידת סעד. האסוציאציה הראשונית שעולה במוחנו היא של אדם אשר מקדיש את חייו לסעוד ולעזור לתמוך ולגשר ולהביא מזור לבני אדם אחרים שנמצאים במשבר כזה או אחר. אדם שליבו רחב ורחום, אוזניו כרויות לסבלו של האחר ובמיוחד למצוקתם של החלשים באוכלוסיה ושל החלשים שבחלשים, הלא הם ילדי החלשים. האמנם כך? האם באמת השם מעיד על התוכן הוא שמא הינו עלה תאנה שמתחתיו מסתתרת ערווה הפוכה לחלוטין? האם סעד יינתן לחלש או שמא חיים אנו בעולם אורווליאני שבו מלחמה היא שלום, אמת היא שקר וסעד הוא סכסוך? האם כל החיות שוות או שמא יש שוות יותר? האם שני ההורים שווים או שמא יש הורה (בקמץ) שווה (בקמץ) יותר.
עשרות אלפי חלשים שבחלשים משלמים את מחיר השאלה הפשוטה הזו. אלו הם הילדים שחטאם היחידי הוא שנולדו לאבות גברים. אין זה נכון שהגברים בוכים בלילה, הם בוכים גם ביום וגם בלילה ולא רק בגלל הפרוסטטה. עיניהם של אלפי אבות אדמו מדמעותיהם על ילדיהם שאותם הם אינם זוכים לגדל, אינם זוכים להשכיב לישון, אינם זוכים לספר להם סיפור לפני השינה, אינם זוכים לגזוז את ציפורניהם ואינם רשאים להגשים את חלומם להיות אבות במשרה מלאה
.
יש שיטילו את האשמה בחוק המכונה "חזקת הגיל הרך" הידוע בכינוי "חרפת הגיל הרך". אותו חוק ארכאי השולל מאב את החזקה על ילדיו מתחת לגיל שש רק משום שאיתרע מזלו והינו משתייך למגדר "הזכרים". יש שיזכירו באותו נשימה את חוק המזונות הקובע שלעולם אינה האם חייבת במזונות ילדיה אלא האב בלבד חייב לשאת בהם, אפילו הוא אביון ודל והאם עשירה כקורח.
אמנם כי כן, שני כתמים שחורים אלו מזהמים את ספר החוקים הישראלי אך מעיון מעמיק בנעשה בשטח נגלה לתדהמתנו כי לא רק בהם נעוצה האחריות להרס חיי ילדים ואבות אלא מקום מכובד שמור לפק"ס ועל כך נרחיב ונסביר למי שרק יטה אוזנו להקשיב.
מי היא הפק"ס הממוצעת? בראש וראשונה אדם שכשל בניסיונו להתקבל ללימודי פסיכולוגיה משום שכישוריו נחותים ואין בו יכולת ורגישות להבין את צורכי האדם, אך יש בו מספיק תובנה למלא את הוראות המימסד אליו הוא משתייך.
אותה פק"ס זוכה לפתע למעמד על, היא זו שהחלטתה תקבע האם הילדים יזכו לשני הורים או שמא לאמא בלבד. אומנם הפק"ס לא זכתה לחבוש את ספסלי הפקולטה לפסיכולוגיה אך מה ישוו ספסלי עץ נוקשים אלו לכס האלוהים שבו היא יושבת כרגע? מי הוא זה שבהינף קולמוסו יחרוץ לשבט את גורלם של הילדים חסרי הישע. כמו הקיסר הישוב ביציע הכבוד וקורא לגלדיאטורים "אתם הנידונים למוות - הריעו לקיסר", כך הפק"ס ישובה מאחורי שולחן מכורסם, דחוסה בחדר משותף לה ולעוד שכמותה - מתמלאת באושר כאשר היא מפנה את בוהנה מטה ומדמה לה את תשואות הקהל צמא הדם המריע לה בעת שהיא מורה לחרב עטה לשסף לגזרים את גורל הילדים. "ועל כן אנו ממליצים (תמיד בלשון רבים) על סידורי ראיה שבהם האב יראה את ילדו פעם בשבוע למשך שעתיים ולינה כל שישי שני". היא מניחה את עטה שותת הדם ולועגת בליבה לפסיכולוגית השכנה שזה עתה סיימה פגישה נוספת במשפט "אנחנו עוד צריכים לעבוד על זה בשבוע הבא".
צר עולמי כעולם נמלה - זו השורה היחידה של רחל שיכולה לאמץ לליבה הפק"ס ולכן לא מפליא שיחסה אל הזכר המתעקש לכנות עצמו אב ואשר למרבה בגיחוך טוען לתחושות הוריות, הינו ישיר וגלוי ומסתכם בשתי מילים בלבד: שלם והעלם!
לא בדיוק, לא במילים אלו ממש שהרי במשך השנים למדה הפק"ס שגברים לוקים ביכולת הבנת המסר הפשוט הזה והפק"ס משתמשת בניסוחים מורכבים יותר, שאותם למדה לשנן כתוכי מאולף ברהיטות כזו שאפילו היא מתפלאת על הטבעיות הקולחת מפיה: "למה לבלבל את הילד באהבה כפולה?", "ילדים צעירים מסוגלים להתקשר רק לדמות אחת בלבד!", "שני בתים לילד אחד - זה גרוע יותר משתי מדינות לשני עמים!", "בית אחד! מיטה אחת! חדר אחד! הורה אחת!", וכמובן הטאוטולוגיה הבלתי ניתנת לסתירה: "ככל שיהיה לאמא יותר כסף האמא תהיה שלווה יותר, ככל שהאמא תהייה שלווה יותר - הילד יהיה מאושר יותר! היש אב במקומותינו שלא זכה לשמוע תקליט חורק זה?
פה ושם מעז אב בלתי מנוסה לפלוט בחוסר זהירות את צירוף המילים הקטסטרופאלי "משמורת משותפת" ואם הוא מספיק אידיוט הוא ממשיך ומתאר את מסגרת החיים היומיומית: "אנחנו גרים זה ליד זה, הילדים שוהים בביתי כל אימת שיחפצו, אין אפילו כביש לחצות... כשהם חולים אני זה שנשאר עימם, מבלה איתם בסופי שבוע... עוזר בהכנת שיעורים בכל יום שרק ירצו... מכבס מכונה ביום לבגדיהם... מגהץ את הבגדים המקומטים... יש להם מחשב וטלוויזיה ואת המסיבות הם עושים אצלי...".
אילו היה האב פחות אידיוט, אילו היה קשוב יותר, היה מגלה איך כל משפט ומשפט שהוא אומר מכרכם יותר את פניה של הפק"ס עד כדי שאינה יכולה לעמוד יותר בעינויי ובתיאורי הזוועה של האב. היא שיכולה להקשיב בשלוות נפש לתיאור של אונס קבוצתי מתחלחלת כשהיא שומעת כיצד הילדים נהנים משני בתים. עורה מצטמרר כמי שסורק במסרקות ברזל ועיניה רושפות זעם וכעס שהאב האומלל אינו מפענח כראוי. האב הטיפש אינו מבין שנורה אדומה נדלקה לפק"ס. "סכנה!!" זועק מוחה "יש כאן מקרה ברור של טובת הילד!" האם היא תתיר ותרשה מצב מסוכן שכזה? טובת הילד? לא בבית ספרנו!!". הפק"סית נזעקת לפעולה מיידית.
כמו קלארק, הפקיד החנון במשקפי הלבנייה שלו (מושג שהשימוש בו מעיד על קשישותו המופלגת של כותב שורות אלו), ההופך במחי סחרור לסופרמן ומציל את העולם, כך גם הפק"ס נזעקת בכוחות על להציל את תפיסת עולמה הצרה כעולם נמלה.
בעיניה היא רואה את הסכנה האיומה... אם היא לא תחלץ לפעולה מהירה, יתכן שההורים יגיעו להסכמה שבמרכזה טובת הילד. ייתכן שהם יבחרו במושג הקרוי "משמורת משותפת" . ההורים שלא הסתדרו ביניהם עלולים, רחמנא ליצלן להתאחד ולחשוב על "טובת הילד". סדין אדום! ציפה אדומה!! וכיסוי מיטה זוגית אדום לא ירגיזו שור בזירה כפי שמרגיז המושג "טובת הילד" את הפק"ס. זה השלב שבו כל גופה נדרך, עיניה בורקות אך אין בכך צורך רב שהרי משימתה קלה במיוחד.
"שימי לב", היא פונה לאם, "אני חושבת להמליץ על משמורת משותפת, אבל דעי לך שבמקרה כזה אני סבורה שהוצאות גידול הילד יתחלקו בין שני ההורים בהתאם לצורכי הילד ובהתאם ליחס ההכנסות ביניהם".
"ומה בכך?" עונה האם המופתעת, "הרי הדבר ברור מאליו, לא?"
"את לא מבינה? מסבירה שוב הפק"ס ומביטה ישירות לעיני האם " אם תמשיכי לשתף פעולה עם האב - פשוט לא תהייה לי ברירה... אבל... אם יהיה ביניכם סכסוך, זה כבר ענין אחר...
"ענין אחר?" - שואלת האם בתמהון.
"כן, כל זמן שיהיה סכסוך, הילדים יהיו רק אצלך, רק האב ישלם מזונות ואת לא תצטרכי להתווכח איתו על מה טוב ומה רע לילדים. הבנת?"
"והאם זה טוב לילדים"? - מקשה האם?
"שלושים שנה שאני פק"ס, הגשתי אלפי תסקירים ורק חמש פעמים נאלצתי להמליץ על משמורת משותפת? אז מה כל האמהות האחרות טעו?" - ספק משיבה נחרצות ספק צורחת במלוא גרונה עונה הפק"ס כשהיא מעבירה אצבע מדושנת עונג על חוטמה ומבליעה חיוך ניצחון קטן.
האסימון נופל. האם מבינה. מבטים של אינטואציה נשית חולפים בין שתי הגיבורות.
"הוא חולה נפש!! הוא מטורף!!" - צורחת האם וריר של זעם ניגר מפיה, עיניה רושפות וצרחותיה מרעידות את חלל החדר - "אם תהייה משמורת משותפת - אני לא רוצה את הילדים בכלל!!"
"ולאור הסכסוך המתמשך בין ההורים אשר רמתו גבוהה במיוחד - אנו ממליצים (תמיד ברבים) להשאיר את הילדים בחזקת האם ולהשאיר את סידורי הראייה כפי שהם" - חותמת הפק"ס את התסקיר המנציח את ניתוק הילדים מהאב ואת נצחונה המחודש על המושג החולני של "טובת הילד".
ואתה? ואת? מעתה ועד עולם אמור פק"ס: לא עוד ראשי תיבות של "פקידת סעד" כי אם ראשי תיבות של "פקידת סכסוך" ובאה רווחה לפקידה ויגון למשפחה.
