התקווה של עמיר פרץ לסחוף אחריו מצביעים רבים - התבדתה. אם נסתכל מעט יותר לעומק, הישגו של עמיר פרץ נופל מהישגו של עמרם מצנע לפני למעלה משלוש שנים. מצנע ידע לקחת אחריות לכישלון, והשאלה היא אם היוהרה האישית של עמיר פרץ שוב תמנע ממנו להודות בכישלון ולהסיק מסקנות מתבקשות לנוכח התוצאה הקשה.
פרץ, שהיה מגובה בנבחרת טובה, לדעתו, ואף קיבל תמיכה רחבה מהתקשורת הישראלית, לא ידע לנצל את היתרונות היחסיים האלה והעדיף לדבוק בתרבות ההסתדרותית שטיפח במשך שנים. דהיינו, דגש על ארגון במקום על תוכן והתנהלות שתדבר לקהל רחב יותר.
הכישלון של פרץ גדול יותר מהכישלון של מפלגת הליכוד, שכן, למרות היותו של פרץ מחובר, לכאורה, לשכבות החלשות, דימויו כאיש כוחני, דורסני, שעמד בראש ארגון שייצג את הוועדים הגדולים היה בעוכריה של מפלגת העבודה.
עממיות היא לא מילה גסה בתרבות הפוליטית של ישראל, אך התברר שדווקא העממיות שיחקה לרעתה של מפלגת העבודה, שכן, למרות המפץ הגדול שהחל בו אריאל שרון, בוחרים רבים ידעו להבחין בין עממיות לבין מנהיגות. זאת אומרת, מה שטוב למנהיג פועלים, אינו טוב להנהגת המדינה. המשמעות היא שהבוחר הישראלי יודע להבחין היטב בניואנסים הקטנים המבדילים בין פופוליזם של מנהיג פועלים לבין מנהיג השואף לנהל מדינה מבלי למכור לציבור תרחישי זוועה דמיוניים, בדומה לבנימין נתניהו.
הישגו של עמיר פרץ נופל בהרבה מהישגו של עמרם מצנע. על כן, עליו להסיק מסקנות ולתת לכוחות חדשים להוביל את המפלגה כדי לנצל באמת את השאיפה של ציבור רחב למנהיגות חברתית-פוליטית בעלת תוכן אמיתי ולא פופוליסטי בסגנון הסתדרותי מיושן. זהו סגנון, שבשנים האחרונות ייצג בעיקר את הועדים הגדולים ולא את האדם העובד, הפשוט, הנאבק יום יום על מקום עבודתו ומשכורתו.