האינטרנט מעניק למשתמשים בו במקומות העבודה - התחום שמאמר זה עוסק בו - פרטיות ואינדיוידואליות מוחלטת.
בולט מאד הוא המצב שעל-פיו השימוש בו נסתר על-פי רוב מעיני הבוסים. בזמן הגלישה, הרושם החיצוני הוא כי אותו עובד, אכן עובד קשה.
במחקר שאני מקיימת כעת על שימוש באינטרנט במקום העבודה, מצאתי כי המנהל בדרגים השונים בעיקר דרג הביניים, עד לעובד הזוטר, מקדישים לעיתים קרובות כמחצית מזמנם למסך האינטרנט ולקריאה, עיון באתרים שונים, קריאת הדואר והפצת הדואר האלקטרוני שהתקבל.
בחצי פה הודו המנהלים, כי לא הייתה עלייה בתפוקתם בגלל השימוש באינטרנט. הרחבת ידע על הדילים לאלסקה ורכישת טיסות מוזלות- כן, שליטה על המידע באתרי סקס כאלו או אחרים - כן, קורסים ליין וגורמה - כן, ובקריצה הזכירו גם את אתרי הסקס המולכים ושולטים ברמה וללא עוררין על הרייטיניג האינטרנטי.
אבל בניגוד לציפיות ולתחזיות לא ניכר שיפור בתפוקה או יכולת יותר טובה בתהליכי קבלת החלטות, שני הגורמים שעל-פיהם נמדד העובד בארגון. חד וחלק מוסבר, כי לא הורגשה כל עליה ברמת התפוקה ובקבלת ההחלטות כתוצאה משעות המסך הרבות.
גם הדואר האלקטרוני הפך למרכיב חשוב בבזבוז זמן בעבודה. הוא מתבטא בכמה אספקטים.
האספקט הראשון - דן במסרי דואר אלקטרוני המשמשים לעבודה ממש.
שליחת דואר אלקטרוני הפכה לכיסוי ומתן חסות של עלה תאנה בתהליכי קבלת החלטות, על-ידי עצם המשלוח. אם בעבר הטלפון היה משמש להעברת מידע או כלי לקבלת החלטות מהירות, היום משתמשים בטלפון יותר לשיחות פרטיות. את תהליכי קבלת ההחלטות מתעדים במסכת של חליפת דואר אלקטרוני קדחתנית, עם תפוצת נטו.
הדיוור האלקטרוני, בניגוד למה שחושבים, אינו מחושב כזמן עבודה, אלא בפועל מהווה מרכיב שלילי בבכל הנוגע לחסכון בזמן עבודה ופוגע במערכת קבלת החלטות. קל מאוד לכתב 100 אנשים לכל דבר דואר אלקטרוני וקבלת החלטה פשוטה או חשובה. אבל כל אחד שמכותב, מרגיש שמצפים ממנו לקרוא והוא חייב להגיב, גם אם זה לא הכרחי. אי אפשר לעגל פינות, כי הכל מתועד....
כך קורה, שמה שבעבר היה מסתיים בכמה שיחות טלפון, במשך דקות ספורות, הופך לתהליך ארוך ומסורבל הכרוך בחליפת עשרות דברי דואר אלקטרוני יום יום.
האספקט השני - דן בדואר האלקטרוני הפרטי. במחקר נמצא, כי עובד ממוצע (ללא קשר לדרגתו) מקבל עשרות פניות בדואר האלקטרוני מידי יום. הזמן המוקדש לקבלת הדואר אלקטרוני עם התמונות, המוסיקה והסרטים, והפצתם מחדש לחברים הקרובים והרחוקים, הוא בממוצע שעתיים ביום.
נתונים אלו כלל אינם מספרים שוליים במונחי עלות של זמן "תקשורת אינטרנטית".
לצורך המחשה, נתייחס לאירגון בינוני שמועסקים בו רק כ-1000 עובדים גולשים, ונניח שכל עובד גולש לאתרים וגם מעביר מיילים פרטיים או מיותרים "רק" שעתיים ביום (מתוך שמונה שעות מדובר על רבע מזמן העבודה), אזי מדובר על כ-2,000 שעות עבודה ביום, או במונחים שנתיים אם עובדים 260 ימים בשנה, מדובר על 520 אלף שעות עבודה אבודות.
במונחים כספיים מדובר על עלות ישירה למעביד של כ-32 מיליון ש"ח! (לפי עלות מעביד כוללת מינימלית של 60 ש"ח לשעה). כמובן שהמספרים משמעותיים יותר ברמות שכר גבוהות יותר.
לנזקו של חשבון עלויות עגום זה, יש להוסיף אובדן תפוקה, הרחבת מצבת כ"א, שעות נוספות יקרות של עובדים שלא הספיקו לבצע את עבודתם גלישות של הרבה עובדים לאותם אתרים באותו רגע ממש (יוצר עומס יתר על האתר).
התוצאה היא צורך בהרחבה מתמדת של התשתית המיחשובית ומחיר תחזוקתה, על מנת שלא תקרוס מעומס כמות תעבורת הנתונים והגלישות. על כך יש להוסיף את עלויות ההתגוננות מפני הוירוסים.
השלכות ומשמעויות חשבון זה מובילים לויכוח ער לגבי השלכות הגלישה בזמן העבודה.
למשל, סוגיות כיצד ניתן להתגונן מפני נזקים כלכליים הנגרמים למעביד בגין בזבוז הזמן. איך מגינים על רשת פתוחה מפני מכת הווירוסים, המתחדשים לבקרים ללא הרף? האם מותר לעובדים לגלוש לכל אתר או יש למנוע מהם גישה לאתרי פורנו, למשל? והשאלה הגדולה מכולן - האם העובדים גונבים את זמנו של המעביד, או "רק" מבזבזים אותו כשהם מרשים לעצמם לגלוש בשעת העבודה?
יש מי שאוסר על עובדיו לגלוש באינטרנט בשעות העבודה לאתרים שאינם משויכים לעבודה ממש. האמת היא, שקשה למנוע מעובדים לגלוש ברשת, בעיקר אם הם משתמשים בה לצורכי עבודה. מקום עבודה המגביל את עובדיו לשימוש בדואר אלקטרוני, ללא אפשרות של גלישה חופשית, נחשב בעיני העובדים למיושן, אנכרוניסטי ופוגע. במקומות עבודה מגבילים קיימת סכנה, שהרווח כביכול מחיסכון בשעות העבודה של העובדים המוגבלים בשיטוטיהם, עלול לעלות לחברה בדימוי נמוך בעיני עובדיה. ולכך יש השלכות כלכליות ושיווקיות שליליות אחרות.
גם למניעת בעיות מסוג זה יש עלויות נוספות לארגון בצורת מערכות תוכנה "חכמות" המאפשרות להנהלה לשלוט ולהתריע בזמן אמת על פעילות אינטרנט בלתי רצויה של עובדיהם. ניתן למשל לשלוט על-ידי חסימות אוטומטיות של אתרי סקס, קבצי תמונות, סרטים או מוסיקה. כמו כן, יישום מערכות המנטרות משלוח דואר אלקטרוני אל מחוץ לארגון. שליטה נוספת היא על-ידי קבלת דוחות ברמת המשתמש הבודד והפעילויות המקוונות שביצעו העובדים, מהיכן, מה הורד, מה נשלח, באיזו שעה, כמה זמן גלשו, איפה ועוד.
סוגיה נוספת וקשה יותר, שייכת לכלי האינטרנט, המאפשר בקלות מדהימה שימוש במשאבי העסק לצרכים פרטיים ולהעברת מידע עסקי רגיש מתוך הארגון החוצה.
מסקר של American Management Association עולה, כי כמעט מחצית מהמעסיקים בארה"ב "מרגלים" אחרי עובדיהם הגולשים באינטרנט במהלך יום העבודה. ההסבר הרשמי לפגיעה בצנעת הפרט של העובד, שעדיין לא נבחנה בבית משפט, הוא הצורך למנוע ריגול עסקי-תעשייתי דרך האינטרנט. ריגול , שגורם נזקים כבדים, המוערכים ב-45 מיליארד דולר (!) בשנה בארה"ב בלבד.
כמובן שלא כולם "רק" גולשים "פרטי". מעטים מבין העובדים והמנהלים שהשתתפו במחקר דיווחו, כי במשך יום עבודה ממוצע הם גולשים שעה או יותר בעיקר בעניני עבודה, ולדעתם האינטרנט סייע והעלה את יכולת הייצור של מקומות עבודתם. אך הם הודו כי גם להם קשה להמנע מהצצות חטופות שלא בענייני עבודה.
מנתונים אלה אפשר ללמוד, כי חלק מהעובדים הגולשים בשעות העבודה, אינם מנצלים לרעה את הכלי שעומד לרשותם, והם מסוגלים לתחום את זמני "הבילוי" הפרטי שלהם ולהציב חומות ברורות מבלי לפגוע בעבודה.
אולם, יש מקומות עבודה אחרים, הגורסים וחושבים אחרת.
בעיניהם גלישה בימנו היא פעולה טבעית כמו שיחות טלפון פרטיות, שראוי לאפשר אותה ללא מגבלות וחסמים ומבלי שתפגע בעבודה. בבזק בינלאומי, הוקם "קפה אינטרנט", הפתוח 24 שעות ביממה ומשרת את כל עובדי החברה.
על-ידי כך, ממזער הארגון את בעיית העלויות, ובעצם מאפשר לכולם להשתעשע במגבלות ההפסקות של העובד, והזמן הפנוי האישי שלו, בגלישה וקריאת דואר אלקטרוני, או כל שעשוע אחר במסגרת המותר.
לאחר שעות העבודה תוצאה מעניינת שהתקבלה במחקר, הראתה כי קיימת ירידה משמעותית בגלישה לאחר שעות העבודה.
ההסבר שניתן על-ידי אותם עובדים, הגולשים למעלה משעתיים ביום בעבודה, ונחשבים "מכורים" היה כי כאשר הם מגיעים הביתה לאחר שעות עבודה רבות, הגלישה באינטרנט נתפסת לפתע כאיום על התא והאחדות המשפחתית המסורתית.
גלישה היא עיסוק בו האדם נמצא עם עצמו, ללא שיתוף יתר בני המשפחה, בניגוד למה שקורה בכינוס המשפחתי האולטימטיבי מול הקופסה הטכנולוגית האחרת בבית, הטלוויזיה. לכן, בבית, הטלוויזיה מנצחת בגדול, והגלישה להנאה אישית נותרת מיותמת בבית לפחות בשלב זה.
הסבר נוסף היה, שבבית אין הם יכולים לגלוש בחופשיות לכל האתרים השנויים במחלוקת. אותם אתרים שהם נכנסים אליהם בחופשיות ובאין מפריע או ביקורת בשעות העבודה.
עובדה אחרת מענינת היא, כי במהלך הדיונים הסוערים, המתחסדים והמריחים סירחון פוליטי כבד, על תיקון 25 לחוק הבזק, והעיסוק האובססיבי במיגור הערוצים הפורנוגרפיים או דמויי הפורנוגרפיה של הכבלים והלוויין, נשכח אחד מערוצי הפרונוגרפיה הפופולריים ביותר והוא החשיפה והגלישה המאסיבית באינטרנט בלא כל עלות כספית אישית במקומות העבודה.
מענין למה מחוקיקנו לא נדרשו לתת דעתם המלומדת והחינוכית לסוגיה קשה זו.
אין ספק שישנה ברכה רבה בהכנסת והטמעת טכנולוגיה אדירה זו לחיינו היומיומיים, בכל המישורים, כולל עבודה ובית. אולם, אי אפשר לפעול בניגוד ליצר הסקרנות הטבעית של האדם, ולחסום את סקרנותו, בין שהיא שייכת לעבודה או שהיא תורמת לרוחניותו האישית בלבד.
לא רק העובדים "חוטאים" בסקרנותם, אלא גם המנהלים. ולכן, קשה יהיה לכפות על העובדים בארגונים משמעת "אינטרנטית-ספארטנית", והפתרון צריך להיות בחינוך כלל האירגון, עובדיו ומנהליו לעבודה מושתת אינטרנט, על מנת שכולם יצאו נשכרים.
לא פיקוח ושבירת צינעת הפרט על-ידי הצבת "שוטרי תוכנה סמויים" אלא הטמעה נכונה של צורת עבודה, וגם הנאה לפעמים....
