מיד לאחר הבחירות, מ"מ ראש הממשלה, אהוד אולמרט, הזמין את אמיר פרץ לפגישה משותפת. פרץ, בפרץ של ילדותיות, דחה את הבקשה על הסף בצורה שאינה הולמת מנהיג פוליטי המבקש מהציבור להאמין בו שהוא אכן ראוי להנהיג מדינה, או להנהיג מסגרת ממשלתית בכירה כמו משרד-אוצר או משרד-הביטחון.
משחקי הכבוד והמחבואים של עמיר פרץ הזכירו את התנהגותו של דוד לוי בימיו הרעים של הליכוד בשנות ה- 80 וה- 90. אז, משחקי הכבוד של דוד לוי, בריחתו לבית-שאן, שתיקתו וכעסו המדומה עוררו לכל היותר גיחוך בקרב הציבור, אך זכו לכותרות גדולות בתקשורת הישראלית, הרבה מעבר לערכן האמיתי.
אם הציבור הישראלי שכח מהתנהלות אישית פסולה של איש ציבור במובן הרע של המילה, בא עמיר פרץ וברגע אחד הצליח להזכיר לכולנו נשכחות – משחקי כבוד, של איש פוליטי החש כ"אאוטסיידר", במטרה למשוך תשומת-לב כדי להבליט את קיומו, ולמצב את חשיבותו במשחק הפוליטי, לכאורה.
עמיר פרץ חייב להמשיך את המשחק של "ניצחנו" כדי להסוות את הכישלון האישי שלו בבחירות, שבמהלכן הוא קיבל מפלגה בת 22 מנדטים, והפך אותה למפלגה של 20 מנדטים.
במשחק הבולשביסטי של פרץ שבו הכישלון הוא הצלחה, משחקי-ילדות של מחבואים עם ראש הממשלה הוא אחד מהתמרונים הפוליטיים הבטוחים ביותר כדי להפוך את מפלגת העבודה לליכוד ב'. האם הציבור הישראלי מתגעגע לליכוד ב'? בטוח שלא!