הבוחר הישראלי בחר שקשוקה. הוא עשה סמטוכה מהפתקים. הוא בלל אותם לעיסה. הוא בחר דייסה. הבוחר הישראלי עשה פריש-מיש. הוא טרף את הקלפי(ם). יום הבוחר היה היום שבו הוא אמר את דברו. היום שבו בחר.
במה בחר הבוחר? קצת בפינוי השטחים הכבושים וקצת בהעמקת ההישארות בהם. קצת קודש, לא מעט חול. הוא בחר מהכל. טיפה שלום עכשיו (מרצ) קצת שלום בטוח, קורט חזון אחרית הימים, קב של געגועים (גימלאים).
הבוחר בחר קצת כלכלת שוק פרועה, פראית, נטולת בלמים, רסנים ואיזונים, וקצת כלכלה סוציאל-דמוקרטית. קצת קש, קצת גבבה, טיפת רחמים, טיפת חמלה.
במה בחר הבוחר? קצת נשים, קצת מיעוטים, קצת פינוק, קצת בזבוז, קצת חלומות, קצת אשליות. הבוחר הישראלי בחר אבל בה-בבחירה בחר גם להימנע מבחירה. הוא בחר ברירת מחדל. הוא בחר (ביום שעליו נאמר "פעמיים כי טוב") בכי-רע. הוא בחר במיאוס, בסלידה, בזעם על כולם. הוא בחר ובבחירתו כמו אמר "כולם מושחתים", "כולם אותו חר... כולם אותה חרטה-ברטה.
הבוחר הישראלי בחר בעצמו, בצלמו ובדמותו, בבבואתו, אבל הוא בחר גם בניגודו, בהיפוכו. הוא בחר במשאת נפשו, בדכדוכו, בתקוותו, בייאושו, בתפילתו. הוא בחר בחירה פוליטית. הוא בחר מחאה. הוא בחר התרסה. הוא בחר להקניט. הוא בחר להכעיס. הוא בחר "להבדיל". הוא בחר גם וגם.
הוא בחר כמי שמזהיר בבחירתו: זו הפעם האחרונה שבה אני מטריח עצמי אל הקלפי, אפילו מקום ההצבעה קרוב לביתי, בפעם הבאה ( אל תגידו שלא הזהרתי אתכם) אני איעלם. חפשו אותי בסיבוב.
הבוחר הישראלי בחר להגיד למפלגות: אני לא מאמין אף לא לשורה אחת במצעיכן. אני יודע שהכול מסי שפתיים, מתק שפתיים. שהכל כאילו, שהכול סתם. ששום מפלגה לא באמת מתכוונת לקיים את הבטחותיה. שכל המפלגות יודעות שאפילו הבוחרים בהן אינם מאמינים בהן. שהכול משחק. שהכול מכור.
הבוחר הישראלי נהנה ביום השבתון שהוענק לו, ככה סתם, לא על מגש הכסף אלא על טס הזהב. ובכל זאת, היה זה יום עצוב עבורו. עצב על ש"אלה הם חיינו בזמן האחרון, יכול להיות יותר טוב, יכול לבוא אסון", כמילות השיר ששר ומרטיט לב יהודה פוליקר.
