מר דנקנר,
יש לנו ביהדות את "נאה דורש, נאה מקיים". ואכן, נאה דרשת בהתייחסותך לפרשת רצח הנערה חנית קיקוס, וכליאתו על לא עוול בכפו(?) של מי שהורשע ברצח, סלימאן אל-עביד. תחת הכותרת "הגיע הזמן לעשות", אתה כותב: "גם מערכות טובות, שוגות"; ו- "גם במערכת משפט מעולה קורה ומתרחש ליקוי מאורות" (מעריב, 11.4.06).
מבלי להיכנס לשאלה, אם היה כאן ליקוי מאורות או זדון, אין ספק שאחת הבעיות במערכות ציבוריות היא: "ליקוי מאורות". זוהי אותה תחושה שבה כל אחד מהקבוצה, או כל הקבוצה, נעים על-פי אינטרס אישי/קולקטיבי או אינטואיציה. רוצה לומר: לא מצפן, ולא מצפון.
שורות אלה תכליתן התרסה. האם אתה גם "נאה מקיים"? קטונתי מלחדש לך, ובכל זאת: על-פי הגדרה, עיתונאי הוא בבחינת "עובד ציבור". דהיינו, משרתם של האזרחים. האם אתה אדוני חש כ"משרת ציבור", בכל שנייה מהשניות בהן אתה עובד? האם העיתון שאתה עורכו, מקפיד על שמירת האינטרס הציבורי?, או שמא משרת פוליטיקאים?
ודילמת הדילמות: כיצד מתמרנים, כשיש התנגשות בין תחושת הנאמנות לאמת העיתונאית, לבין כתיבה נגד איש פוליטי, שהוא גם חבר? לא אתחסד. גם אני, אילו הייתי חבר אישי של איש פוליטי (על אחת כמה וכמה ראש ממשלה), לא הייתי מסוגל לכתוב סרה בחברי הטוב - גם אם סרח. זה אם אני עיתונאי. אבל עורך עיתון?
לא ביקשתי, וגם לא קיבלתי את רשותו של יואב יצחק, והוא גם לא זקוק לי כדי שאלמד עליו סנגוריה. אבל דווקא יואב יצחק העיתונאי, שבנה לעצמו מוניטין בעשר אצבעות בהן הוא מקליד את שליחותו העיתונאית "ללא מורא, וללא משוא פנים", היה צריך להיות "האתרוג" של מעריב. מה קרה? מדוע נפקד מדורו הקבוע בעיתון יום השישי?
הסלוגן הזה: "ללא מורא, וללא משוא פנים", שהוא תמצית השליחות העיתונאית, מתלבש על יואב יצחק, "כמו כפפה ליד". מעריב בלעדיו, זה לא אותו עיתון. גם אתה כעורך צריך אותו. הרקורד שלו מרשים. התחקירים שכתב במעריב, הם תעודת כבוד לך כעורך עיתון, גם אם הוא חג כדבורה בקבינה הסגורה של ידידך אולמרט.
אם חושיך העיתונאים, לא נתכסו באבק, אז גם אתה יודע שתקופת שרון/אולמרט הייתה שיא השיאים של הפקרת האמת העיתונאית. מה שראינו מאז המהפך האידיאולוגי של שרון, לא מבייש את "פראבדה" בתקופה בה סוכני המשטר הסובייטי, ישבו במערכות העיתונים.
"תקשורת עדרית". זאת ההגדרה שבחרו העיתונאי ארי שביט, והעיתונאית לשעבר שלי יחימוביץ', להגדיר את העיתונות, שאמנון אברמוביץ' הפך עמוד האש שלה. הכניעה הזו ל"שחייה עם הזרם" (עייזר ויצמן: "רק דגים מתים שוחים עם הזרם"), מעמידה באור מיוחד את האמיצים שמסוגלים להשמיע קול צלול נגד המיליה, ולהיצמד לאמת שלהם. ויואב יצחק הוא כזה. כמעט הייתי אומר - אחד ויחיד.
גם אתה בעברך, מר דנקנר, עמדת איתן במבחן הקשה של ה"שחייה נגד הזרם". אני זוכר שני מקרים בהם הפכת למצורע של החבר'ה, והוקעת אל מחוץ למחנה. וכל זה, רק משום שאמרת וכתבת את האמת שלך, על יקיר השמאל, הסופר הסוטה דן בן-אמוץ, והבעת את דעתך על העוול שבהרשעת אריה דרעי.
האם שכחת את החרם והעוינות כלפיך מאותם ימים? אומנם חלפו 14 שנה מאז פרסמת את הספר על בן-אמוץ, אבל העוינות כלפיך בגין תמיכתך באריה דרעי, הייתה לא מזמן. "היו אפילו שחשבו שהתחרפנתי", סיפרת לארי שביט באוקטובר 2003 ("קו השבר" / הערוץ הראשון). מי שראה את הראיון, לא יכול היה שלא להתרשם מתחושת הגאווה שלך, על שהוכחת לעצמך עמידה בלחץ חברתי קשה מנשוא - רק כדי להיצמד לאמת שלך.
קרה לך משהו רע מאז. צמחה לך דבשת על הגב. לך למראה אמנון, ותראה אותה. המתנה האידיאולוגית שקיבלת משרון, עיקמה את עקרונותיך. למרות שאתה מגדיר את עצמך כדמוקרט, לא יכולת להתאפק מלתמוך במימוש אידיאולוגיה שהובסה בקלפי, ובוצעה באמצעות פתקים שנגנבו מהימין. עכשיו זה אולמרט הנהנתן, שסובב על אצבעו הקטנה את כל חוקרי המשטרה שניסו להפלילו.
יואב יצחק הוא אנטיתזה לעיתונאים כמו אמנון אברמוביץ', שהתקשורת הישראלית משופעת בהם. סקרי האמינות המציבים את הפוליטיקאים והעיתונאים במקום האחרון, היו צריכים להוריד את ערכם של האברמוביצ'ים, ולעורר מבוכה בקרב מנהיגי כלבי השמירה (אתה אחד מהם), וטייקוני התקשורת.
אחוז הצבעה נמוך (למרות קריאתך לציבור), במדינה עם בעיות קיומיות - הוא אות מבשר רע. אסור שהעיתונאים יחיו בבועה של עצמם. הם חייבים להיות קשובים לרחשי הציבור. וקוראי העיתון רוצים את יואב יצחק במעריב. לא בשבילו, ולא נגדך. למען מעריב, ולמען חיזוק האמון של האזרחים בתקשורת, ובדמוקרטיה החולה שלנו...
ולסיום, עוד ציטוט ממאמרך: "מה שעושה מערכת משפט טובה למצוינת, הוא היכולת להודות בטעות, להודות בעוול שנגרם, ולתקן אותו. הודאה כזאת, אינה פוגעת באמון הציבור במערכת המשפט, אלא ההיפך, מחזקת את האמון הזה".
ועל זה, אין לי אלא להוסיף: "נאה דרשת, עכשיו תקיים"...
