שלושת הכלים המרכזיים לעיצוב מדיניות כלכלית הם: מדיניות המיסוי, המדיניות הפיסקאלית (תקציב המדינה) והמדיניות המוניטארית (הריבית ושער החליפין). מאמר זה מספק חומר מחשבה ואלטרנטיבה מקצועית ומעשית למדיניות של ממשלות ישראל ובנק ישראל לדורותיהם, ובמיוחד מאז תוכנית הייצוב מיולי 1985.
במאמר זה נעשה ניסיון להציב אלטרנטיבה אידיאולוגית סוציאל דמוקרטית ליסודותיה של החברה הקפיטליסטית והניאו ליברלית השלטת במדינת ישראל כבר מאז העלייה הראשונה (1882). יתר על כן, מעולם, למרות הטענות של הימין הכלכלי-חברתי, לא התקיים בישראל משטר כלכלי סוציאליסטי ובקושי משטר סוציאל דמוקרטי. מה שמכונה "שלטון מפא"י היה בעצם קפיטליזם ממלכתי-לאומי. אפילו הקיבוצים, שהיו אידיאולוגית ומעשית אלטרנטיבה סוציאליסטית דמוקרטית ופתוחה לאידיאולוגיה הרכושנית, היוו חלק בלתי נפרד מתפיסה זו של מפא"י ברמה הלאומית ולא קראו תגר על עצם השיטה עצמה.
המדיניות הכלכלית בישראל היא כיום הריאקציונית ביותר, השמרנית ביותר והאנטי חברתית ביותר הקיימת במדינות המפותחות. השורה התחתונה ממחישה את השינוי הדרמטי שעבר על ישראל מאז המהפך הכלכלי שהוביל הליכוד (גח"ל) באוקטובר 1977 וביתר שאת מאז האחד ביולי 1985, עם הפעלתה של התוכנית לייצוב המשק. את ההוכחה האחרונה למדיניות זו ניתן לראות בדוח העוני האחרון המציג באופן הברור ביותר את פשיטת הרגל הכלכלית ובעיקר המוסרית של הימין, שמוביל את המדיניות הניאו הליברלית הכלכלית מבית מדרשם של ביבי,אולמרט, ליכוד וקדימה.
פערי ההכנסות משכר (עבודה) בישראל היו לפני 17 שנה אחד לארבעה וכיום הם אחד לחמישים. פעם, הפערים מהכנסה מרכוש בכלל ורכוש פיננסי בפרט, היו אחד לעשר ואילו היום הם אחד לאלפיים. הפערים הכלכליים בין המאיון העליון והעשירון העליון לעשירון התחתון הם אדירים והם תוצאה ישירה של המדיניות הכלכלית המשולבת – ממשלות ישראל ובנק ישראל.
אם לא יבוא שינוי מיידי במדיניות הכלכלית תהפוך ישראל למדינת עולם שלישי מבחינה חברתית. מעמדות הביניים ייעלמו, המאיון העליון – אחוז אחד מהאוכלוסיה, ירכז בידיו 90% מהעושר החומרי – תעשיה, נדל"ן, בנקאות, מסחר ועוד. 9%, בעיקר מומחים, פוליטיקאים ונספחיהם, יהיו חלק מהעשירון העליון ואילו כל היתר – 90% מהאוכלוסיה יהפכו למעשה, כמו בטורקיה, תאילנד, פיליפינים ומדינות דרום אמריקה, לצבא ענק של עניים המשתכרים שכר מינימום ולחוטבי עצים ושואבי מים.
קודם כל, מיסוי כדי לשנות מצב זה, לבלום את המגמה המסוכנת הזאת ולהחזיר את ישראל למצב "נורמלי" של 70% השייכים לשכבות הביניים, חייב לבוא שינוי דרסטי במדיניות הכלכלית.
הכלי הראשון והחשוב ביותר הוא מדיניות המיסוי. היום אין בישראל שום מס על הרכוש וההון. כל הכנסותיה של המדינה הן ממסים המוטלים על העבודה. ההון פטור בארץ ממס באופן גורף. ברוב מדינות העולם הקפיטליסטיות, ובמיוחד בארה"ב קיים גם מס מלא על רווחים מניירות ערך (בורסה), גם מס על ריווחי ריבית וגם מס על ירושות ומתנות (מס העיזבון בארה"ב הוא 40%).
הציפייה רבת השנים להטלת מס על ההון בישראל התבססה, מצד אחד, על השאיפה למערכת מס צודקת יותר, ומצד שני, על התקווה שבדרך זו יגדלו הכנסות המדינה ממסים ויאפשרו מימון רפורמות נחוצות בשירותים החברתיים. והנה לפני כמה שנים באה ועדת בן בסט ואכן המליצה להטיל מס על ההון - אך בו בזמן היא ממליצה גם להשתמש בהכנסות הצפויות ממיסוי ההון, לא לשם שיפור השירותים החברתיים, אלא לשם הורדת המס על עבודה, ובעיקר לעשירונים העליונים. הכנסות המדינה לא יגדלו כתוצאה מכך, וגם הצדק החברתי לא יצא נשכר, מאחר שחלק גדול ממה שהעשירונים העליונים יפסידו כתוצאה ממיסוי ההון יוחזר להם באמצעות הורדת המס על עבודה.
המלצות הוועדה כובלות במידה רבה את יכולתה של הממשלה לבצע בעתיד הנראה לעין שיפורים נדרשים בשירותים הציבוריים, ובראש ובראשונה בחינוך, בבריאות וברווחה. נזכיר כי 60 אחוזים מבני הנוער בישראל אינם משיגים תעודת בגרות, וכי מערכת הבריאות סובלת מאי-יכולת לממן את סל שירותי הבריאות במלואו, ומאי-יכולת לעדכן את הסל באורח שוטף לאור הגידול באוכלוסיה, הזדקנות האוכלוסיה והשינויים בטכנולוגיה הרפואית.
מבחינה זאת, המלצות ועדת בן בסט מהוות צעד אחד נוסף בסדרה של צעדים כלכליים התורמים להרחקתה של ישראל מהמודלים החברתיים של מערב אירופה לכיוון המודל של הימין הכלכלי החברתי האמריקני. במערב אירופה, מרביתה של האוכלוסיה נהנית משירותים ציבוריים אוניברסאליים ברמה גבוהה מאוד ומרשת מקיפה של ביטחון סוציאלי הודות לרמה גבוהה של מיסוי. בארצות הברית, חלק מהשירותים ניתן באופן פרטי, ולכן רק בעלי היכולת נהנים ממנו.
המעשה הראשון שצריך להעשות כבר מחר בבוקר זה מיסוי מלא, על בסיס המודל השוודי, של כל הרווחים מהון ורכוש. כדי להתמודד עם בעיית העוני חובה לנקוט בשני צעדים משלימים: להנהיג שכר מינימום של 4,600 שקל ברוטו בחודש ולהפנות גם תקציבי עתק לרווחה שישלימו ויתמכו בהפיכתו של סקטור החינוך לסקטור מועדף בתקציב המדינה ולקטר המוביל של הצמיחה במשק.
ללא ראייה כוללת המשלבת חינוך חינם ורווחה לכל, לא יצלח בידי מערכת החינוך, גם במתכונתה המשופרת, לסחוף את המוני העניים ממעגל העוני ולא יצלח בידי שום ממשלה, אף לא זו של העבודה, לעמוד ביעדי הצמיחה ובעיקר בחלוקה הצודקת של פירותיה, אף לא כפי שמוצע בתקציב החלופי של מפלגת העבודה.
סדרי העדיפויות של התקציב הכלי המרכזי השני של המדיניות הכלכלית של המדינה הוא התקציב השנתי שלה. בתקציב המדינה טמונים מיליארדים המועברים לקבוצה קטנה של המשפחות השליטות והאוליגרכים, באמצעות "מכירת" חברות ממשלתיות, זיכיונות וקונצסיות השייכות לציבור כולו.
התקציב הוא מסגרת הפעולה של הממשלה ומבטא את סדרי העדיפויות הפוליטיות ואת מישוואת הכוח של המפלגות בכנסת. מדיניות אלטרנטיבית צריכה להביא לידי ביטוי את סדר העדיפויות השונה. במילים אחרות, צריכה להתבצע הסטה של מקורות כספיים שונים, לדוגמא אל התשתיות הפיזיות והתחבורתיות, אל השקעות היוצרות מקומות עבודה כמו מים, ביוב, דיור, רכבות, רשת טלפוניה מתקדמת, והעיקר – העברה של מיליארדי שקלים לרווחה, לחינוך לתעסוקה, לביטחון סוציאלי ועוד.
כל שקל המושקע באופן משולב בחינוך וברווחה מניב תשואה כלכלית לכלל האזרחים ומהווה גורם עיקרי למובילות חברתית, לצימצום פערים כלכליים וחברתיים ולחילוץ עשרות אלפים ממעגל העוני והמצוקה.
תקציב אלטרנטיבי יכול לסבול גירעון של 6% מהתוצר, בתנאי שהוא יופנה לאפיקים חברתיים מנטרלי מצוקה בתחומים שהוזנחו במשך שנים ארוכות, כמו אוכלוסיות במצוקה, הגדלה משמעותית במספרם של העובדים הסוציאליים, קצבאות מספיקות למעונות, ביצוע יום לימודים ארוך, ילדים בסיכון ומעונות לגברים מכים ונשים מוכות.
במקביל, הצבת נתח מחקר ופיתוח בתוצר שיעמוד על 10% עד 12% יביא לשיעור צמיחה המתקרב לכ- 9% עד 10%, כאשר 6% הם תנאי הכרחי להגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה האזרחי, לצמצום האבטלה, לגידול בהכנסה הממוצעת לנפש, להפחתת שעורי העוני ולצמצום הפערים החברתיים בשעורים משמעותיים.
וכך אומר חתן פרס נובל לכלכלה, פרופ' ג'וזף שטיגליץ, ששימש ככלכלן הראשי של הבנק העולמי ושל ממשל קלינטון: "הבעיה היא לא הגרעון עצמו. אם היינו משתמשים בגרעון להשקעה בחינוך, באוניברסיטאות, בטכנולוגיה, היינו מחזירים את ההשקעה. אבל בוש משקיע כסף במלחמות ובהקלות במס לעשירים. העשירים באמריקה כבר כל-כך התעשרו, שאין להם מה לעשות בכסף והם לא משקיעים. הם לא מקימים מפעלים ולא מגדילים את הצריכה, אז הפעילות העסקית לא צומחת. רוב הכסף מושקע בפיננסים ובנדל"ן. מחירי הנדל"ן בארה"ב הם פשוט בועה שתתפוצץ ותגרום למשבר".
אכן שטיגליץ צודק, זהו המצב בארץ לאשורו. את הקניות שלהם עושים עשירי הארץ במרקס אנד ספנסרס בלונדון וקונים נדל"ן בהונגריה.
התקציב השנתי של המדינה טומן בחובו אפשרויות רציניות לשינוי בסדר העדיפויות הלאומי ממדיניות של מחסור כרוני למטרות חברתיות לטיפול שורש בבעיות אלה. תקציבים המוגדרים "חברתיים" מסוגלים להניב תשואה כלכלית מובהקת. נדגים זאת כך: טיפול מונע באוכלוסיות הנמצאות בשוליים יכול להעביר עשרות אלפי בני נוער מפנייה לפשע וסמים לחיים אזרחיים המועילים ותורמים לעצמם ולחברה גם יחד, כל זה תוך חיסכון בעלויות הכבדות של מערכת משטרתית, משפטית ובתי כלא.
שערי המטבע המדיניות המוניטרית הנהוגה בישראל מאז שנת 1994 בנויה על ההנחה שהסכנה הגדולה ביותר למדינת ישראל ואזרחיה היא סכנת האינפלציה. כדי להדביר, לחסל, למגר ולהשמיד את המפלצת האיומה של האינפלציה הנהיג בנק ישראל בראשותו של פרופ' יעקב פרנקל, הנגיד לשעבר וממשיכו הקנאי, ד"ר דוד קליין, מדיניות עקבית וממושכת של ריבית חובה דרקונית וריבית זכות גבוהה.
המשמעות המעשית של מדיניות זו היתה והינה העברה של עשרות מיליארדי שקלים כל שנה מאלה שאין להם, אלה הנמצאים בחובה בבנק, לאלה שיש להם, אלה הנמצאים בחשבון זכות בבנק. זאת מדיניות רגרסיבית הפועלת הפוך ממדיניות המס. אם מטרת מס ההכנסה היא להעביר כספים מבעלי ההכנסות הגבוהות לידי אלה שאין להם, הרי שמטרת המדיניות המוניטרית הנהוגה בישראל היא הפוכה.
בנוסף, פועלת מדיניות הריבית הדרקונית כמדכאה של הפעילות הכלכלית במשק, היא מקטינה את הריווחיות של העסקים והתעשיינים וגורמת באורח ישיר לסגירת מפעלים, צימצום קווי ייצור ופיטורי עשרות אלפי עובדים במשק. במקביל פועלת ריבית הזכות הגבוהה ליבוא אדיר של הון מחו"ל שבא לגזור אצלנו קופון על חשבוננו.
מדיניות אלטרנטיבית צריכה לפעול הפוך. ריבית החובה וריבית הזכות צריכות לרדת בהתאמה ולהיות קרובות מאד לריבית המקובלת כיום בארה"ב. משהו כמו 3%. בנוסף יש להוריד את הריבית הבנקאית שהיא כיום קרובה ל-7% בנוסף לריבית המוניטרית, כלומר בסך-הכל 10%. לא די להוריד את הריבית שקובע בנק ישראל, יש לאלץ את הבנקים להוריד את הריבית שלהם.
כדי למנוע ספקולציות וניצול הורדת הריבית לרווחים קלים במהלך הפיחות, על בנק ישראל להתערב במסחר במטבע חוץ באמצעות הרזרבות האדירות, המגיעות ל-24 מיליארד דולר, המוחזקות אצלו.
סוף דבר בסופו של דבר מדיניות אלטרנטיבית, סוציאל דמוקרטית בהגדרתה, אבל חיונית באורח מעשי, במסגרת התפיסה הקיימת כיום, צריכה לכלול שינוי במדיניות המיסוי, סדרי העדיפויות בתקציב המדינה ובמדיניות הבנק המרכזי. טיפול רק באחד הפרמטרים הללו, או בשניים בלבד, עלול לגרום יותר נזק מתועלת. אנחנו רואים כיום כיצד הורדת הריבית על-ידי בנק ישראל בינואר השנה הביאה לפיחות מהיר (ומבורך), אבל גם להאצה מסויימת באינפלציה.
רק טיפול בו זמני במיסוי, בתקציב ובריבית יביאו את השינוי המבורך, ממיתון יזום ומכוון שהביא עימו גידול דרסטי באבטלה, לצמיחה כלכלית מהירה, להעברת העושר מהעשירון העליון גם לעשירונים האחרים, לחילוץ העשירונים הנמוכים מהעוני ולמשק הנמצא בתעסוקה מלאה עם כל המשמעויות החיוביות שיש לכך לעובדים.
כל ההחלטות האלה אפשריות והגיוניות. יש להתגבר על בעלי ההון ועל השפעתם האדירה בתקשורת, בכנסת ועל מקבלי ההחלטות, ויש להחליף את השלטון בקואליציה חברתית המתבססת על המורשת הסוציאל דמוקרטית.
