כולנו, מכירים (מי יותר; מי פחות) את הכתוב בספרי הנביאים. לכל אדם כמעט, ידועים מיום היוולדו, סיפורים הקשורים ביציאת מצרים; בצליבת ישו; סיפורים על פרוטסטנטים וקתולים... רוב האנשים, החיים היום בעולם, בדיוק, כפי שעשו זאת אבות-אבותיהם בתקופות עתיקות יותר, מבינים את ההיסטוריה של הדתות ככתבה.
אם כתוב, למשל, שהיתה יציאת-מצרים, הם מתחילים להעלות בדמיונם, את אלפי ומאות אלפי אנשים, העושים את דרכם מארץ הנילוס לעבר ארץ כנען, כאשר חילותיו של פרעה דולקים אחריהם, בניסיון למנוע את השיחרור.
כאשר רוב האנשים קוראים את דברי הנביאים, הקשורים בניתוץ פסליהם של אלילים; או דברים, הקשורים בדתותיהם של ישו או מוחמד, הבנתם את הנקרא, הנה מנקודת היבט דתית בלבד. רוב רובינו, לא מנסים אפילו, להעלות בדעתנו, שכל מה שכתוב בספרות דתית עתיקה אינו אלא התגלמות המצב החברתי והמאבקים בהם הוא מלווה, באותה עת.
עלינו להבין, כי בתקופות שקדמו למהפכה הצרפתית ולתנועת ההשכלה של המאות ה-19-18, היתה הדת חלק בלתי נפרד מזהותה של רובה המכריע של האנושות. באותן העיתות, כאשר המחקר המדעי עוד לא הגיע לרמתו המודרנית, בהעדר מקור מידע מהימן והמבוסס על ידע בדוק, נהגה האנושות ליחס לאלים כל מיני תופעות - בין אם תופעות טבע, לבין תופעות חברתיות ופוליטיות.
ניקח, לדוגמא, את הסיפור של ששת ימי בריאת העולם, כאשר לפי המסופר, עסק אלוהים, במשך ששה ימים, במלאכת הבריאה, ואילו ביום השביעי נח ממלאכתו. הפרשה, שמקורה במיתולוגיה בבלית ובעמי המזרח-הקדום הנוספים, מבהירה כאלף עדים, כי המדובר באחת העדויות הקדומות ביותר בהיסטוריה לנסיונם של בני-אדם (ככל הנראה, עובדי אדמה או אפילו, קבוצות עבדים שהתמרדו), להשיג לעצמם יום חופש פעם בפרק זמן קצוב, כאשר לפי המילה: שָבוּע, לא יקשה להבין, כי מדובר במחזור בן שבעה ימים, כשהיום השביעי, הינו יום חופש, היינו: שבת, מלשון: לשבות; שביתה.
עדויות אין ספור, הן בספרי התנ"ך והן בברית החדשה, קיימות למאבקים חברתיים, שניטשו אותה עת במזרח-התיכון, שכמסתבר, היה לא רק ערש התרבויות המפותחות הקדומות ביותר בעולם, אלא גם ערשם של מאבקים חברתיים, עוד בשחר ההיסטוריה האנושית. כתביהם של נביאי ישראל, שבדמות ביקורתם על מלכי יהודה וישראל, שלדעתם פעלו בניגוד לדת, למעשה, היו הדוגמאות, בין הקדומות ביותר, לביקורת חברתית-מהפכנית. נביאים כמו: אליהו, יחזקאל, ישעיהו ואחרים, בדברם בגנות חיי הוללות ועבודת אלילים בחצרות המלוכה בישראל וביהודה, הטיפו למעשה נגד בעלי ההון של תקופתם, אשר צברו כוח וממון תוך ניצול דלת העם.
גם בזמנים מאוחרים יותר, בתקופתם של ישוע מנצרת וכיתות מדבר יהודה (התקופה, שקדמה למרד הגדול נגד רומי), יש אינספור עדויות, למתיחות חברתית קשה ביותר ומאבקים שהולידה. כיום, אין כבר כל ספק בכך, שישוע מנצרת (הידוע במחוזותינו כישו), לא היה מקים כת דתית רגיל, אלא למעשה, מדובר בגירסה מוקדמת של מהפכן, שיצא באצטלת דתיות ואמונה באלוהים, נגד מוסכמות חברתיות, שפגעו בעניים ומנעו מהם כל זכויות בסיסיות ביותר, שלבני אצולה, ניתנו בזכות יחוסם או כיסם גְדוש-ממון. הסיבה, שבעטיה ישו נצלב, לא היתה דתית טהורה; בדיוק כשם שאיסיים ובני כתות מדבר-יהודה נוספות, לא חיפשו מסתור מהשלטון (הן היהודי והן הרומי), בשל אמונתם הדתית בלבד. גם זה, וגם אלה נרדפו בשל ביקורתם החברתית הקשה על הממסד, ודרישתם לשינויים - דבר שהיה עלול לסכן, באיזה שהוא שלב את השלטון הקיים.
גם בתקופת האיסלאם, אנו עדים למאבקים דתיים, שלמעשה, היו צורה של מחאה חברתית. כאחת הדוגמאות הבולטות לכך, יכול לשמש המאבק בסוף התקופה האומאיית (המאות השמינית-תשיעית לספירה הנוצרית), שהעלה לשלטון את העבאסים, שמרכז שלטונם היה בבגדד - בירת עירק של היום. לכאורה, הסיבה לחילופי שושלות באימפריה המוסלמית העתיקה, היתה מאבקי כוח בין אנשי שררה דתיים. אולם, אם נסתכל על הנושא בראייה מעמיקה קצת יותר, ניטיב להבין, כי באותה עת ברחבי מדינות המזרח התיכון, הוכבד עול המיסים, שהוטלו על האוכלוסיה, וכתוצאה מכך פרצו מרידות (הן של אוכלוסיית הילידים, והן של דלת העם הערבית), שבסופו של דבר, שימשו כלי בידי משפחת עבאס, לניצול המצב כדי לתפוש את השלטון.
גם רפורמציה, שהביאה במאה ה-16 לניתוק חלק מהכנסייה הנוצרית מהמרכז הקתולי ברומא, ולייסוד כנסיות פרוטסטנטית ואנגליקנית, היתה סוג של תגובה המונית לשחיתות ולפגיעה בעניים ונגד חיי-פאר, שהיו חלק משגרת חייה של חצר האפיפיורים ברומא. למרות, שלותר, ולפניו הוס הצ'כי, לא התכוונו, כנראה, באופן אישי למהפכות חברתיות ממשיות, תנועת הרפורמציה באירופה (ובייחוד בגרמניה) של ראשית המאה ה- 16, הביאה להתעוררות המונית נגד הניצול, שהתבטאה, בין השאר, במרד האיכרים בגרמניה ב-1524, תחת הנהגתו של תומס מינצר, שלמרבה הצער, לא זכה לתמיכתו של לותר - מאבות הרפורמציה הדתית, אשר לא רק מה שלא סייע למורדים, אלא למרבה דאבונם, גינה אותם ונתן את ידו לדיכויים ביד קשה, בידי השליטים שהיו נאמנים לתורתו.
כל הדוגמאות לעיל, ורבות נוספות, שתקצר היריעה מלהביא כאן את כולן, מהוות עדות לכך, שמאבק מהפכני, היה קיים תמיד (או לפחות, כמעט תמיד) - כל פעם, בצורה אחרת, ותחת סמלים שונים, ושמהפכת אוקטובר, היתה תוצאה היגיונית ביותר, של התפתחות היסטורית רבת-דורות, שראשיתה עוד בימי קדם, ושהתוצאה הסופית שלה תהיה מהפכה כלל-עולמית, שתביא להפלת שלטון ההון והניצול, לטובת שלטונו של מעמד הפועלים בשיתוף עם האנטליגנציה המתקדמת.
