פסח 2006, יום שישי, שוק הפשפשים בתל אביב. חמסין, השמש יוקדת וקופחת, אולם כל זאת לא מנע ממני, ויצאתי כמו המוני בית ישראל להתאוורר ולנשום את אווירת החג. רחוק מהלחץ והטלפונים האין-סופיים במשרד, המדווחים בלי הפסקה על כל בעל חיים גדול כקטן השרוי במצוקה. שמתי פעמיי עם משפחתי לשוק הפשפשים ביפו, שוק ייחודי בתכולתו, בחנויות, בצפיפות ובאווירה המיוחדת שבו.
חשבתי שתהא זו בריחה מכל מה שאני חווה ביום-יום. התנהלתי לאיטי בשוק בצפיפות הגואה והולכת של משפחות, זוגות ובודדים, משפחות עם ילדים, וכולם מהלכים לאיטם, עוברים מחנות לחנות ובוחנים את יופי המראה של הסחורות. צחוק, אושר ונינוחות של מסה של אנשים הנהנים מכל רגע וחווים את אווירת המשפחתיות והחג של ביחד.
וביניהם, גם אני עם משפחתי, נבלעת בתוכם. לא מספיקה לצעוד מספר צעדים ונשמתי נעתקת מקרבי, גרוני נחנק, בטני מתכווצת, ולחלוחית של דמעות שוטפת את עיניי. אני נעצרת מול סוס מזה רעב, צלעותיו בולטות, בטנו דבוקה לגבו, והוא רתום לעגלה עמוסה לעייפה בסחורה, מתנהל לאיטו בתוך זרם האנשים הבא מולו.
והנה עוד אחד, ועוד אחד, כולם כאחד, כחושים, פרוותם מהבילה, כולם רזים, מוזנחים ובשארית כוחם סוחבים את משא העגלות. חום אימים, השמש יוקדת וקופחת על בשרם הדל, אגלי זיעה על צווארם, והשוט מונף באכזריות אין קץ על עצמותיהם המדלדלות מלווה בצעקות: "הלאה, הוידה, הויסה".
רגלי אינן נושאות אותי, אני מאובנת וזרם הדמעות שוטף את פניי. איך אפשר? והרי זה בעל חיים, חי עם נשמה באפו. והנה למולי מתנהל סוס נוסף באפיסת כוחות מוחלטת, מתנדנד מצד אל צד כנוטה ליפול, כושל ואינו מסוגל יותר. אני מביטה ועין נוגעת בעין, ואני רואה את הסבל הניכר והניבט מעיניו: "אנא, עזרו לי, איני יכול יותר". אני מביטה בו ורוצה לצעוק בקול את צעקתם האילמת של האומללים.
איש אינו טורח לעצור, להעיר לבעליהם, להגיש מים, כולם עסוקים בשלהם בחדוות החג, המשפחתיות, הקניות. והסוסים? מה איתם?
ובדיוק באותו יום, עלתה כתבה בנושא זה, על זעקתם של הסוסים, האומללים, אלה הסוחבים עגלות כבדות ומלאות ברזל מאזורי התעשיה בתל אביב חזרה ליפו. מעין צירוף מקרים אכזר, בו בדיוק עם העלייה לאוויר של הכתבה אני ניצבת מול כל הסוסים הבוכיים, האומללים, הרזים, המדובללים, המיובשים של יפו.
ואני ממשיכה לאיטי, מלווה בעיניים דומעות ועגומות חיות יפהפיות אלו, המנוצלות עד כלות כוחותיהן, המוזנחות ולא מטופלות, וזועקת חמס על מה שרואות עיניי.
חתולים כחושים ברחובות יפו וככל שאני מעמיקה ומתקדמת לתוככי השוק, צדה עיני חתולי רחוב. רובם פגועים: לאחד אין זנב, לשני אין עין, השלישי זב דם מפצע פתוח, ורובם ככולם רזים, כחושים, עצמותיהם בולטות, והם מסתובבים במעלה ומורד הרחוב, ואיש אינו שת ליבו אליהם.
חמסין של 30 מעלות, כביש האספלט פולט חום אימים, ואיש אינו עוצר להגיש ולו מעט מים ליצורים מקסימים אלו, שלדאבון ליבנו, הרחוב הוא ביתם. כולם חולפים על פניהם, מסות של אנשים וילדים, והם הקטנטנים מיישירים את מבטם למעלה בתחנונים, מגששים ונוברים בכל פינה לתור ולחפש מעט אוכל ומים לפיהם.
ואני רואה, וליבי נחמץ, כמה כאב, כמה צער, כמה סבל, ואני בסך-הכל יצאתי להירגע ולהינפש.
אמשיך להילחם גם למען בעלי החיים בשבילי הטיול נגמר. ואני יודעת ומכירה בתודעה ההגיונית שבארץ קיים חוק צער בעלי חיים, ושיש כאן עבירה בוטה על חוק זה ועל כל המשתמע ממנו. אני יודעת בוודאות שעל מראות כאלו ועל דברים מסוג זה לא היו עוברים על סדר היום באירופה ובארה"ב בשום צורה שהיא.
ממעמקי ליבי לא יכולתי אלא לשבת ולהעלות על הכתב את כאבם וייסוריהם של הסוסים וחתולי הרחוב של שוק הפשפשים, ולהבטיח בליבי שאמשיך להילחם למענם בכל מאודי. ואולי טיפין טיפין תחדור ותחצוב הדמעה את הקיר האטום, ומשהו סוף כל סוף ישתנה ביחס לבעלי החיים בארץ, ובאכיפת החוק בצורה משמעותית, על כל פגיעה והתעללות בבעל חיים באשר הוא, ויהיה זה פסח תרתי משמע - יציאה מעבדות לחירות.
ואני, כוס היגונים שלי מלאה עד תום.
