מערכת הבחירות של שנת 2006 תיחרט בזכרון הלאומי כאחת ממערכות הבחירות ההזויות ביותר שידענו. במקום מפץ גדול, שיארגן מחדש את המפה הפוליטית ויאפשר יכולת הכרעה, קיבלנו ריסוק גדול. היבט נוסף שאיפיין את הבחירות היתה הצבעת מחאה ללא כיוון ברור. צעירי השאנטי, שכבר טרחו להגיע לקלפי, הצביעו בעד הגמלאים - ספק כהלצה אנטי ממסדית, ספק כביטוי של חמלה ורחמים. מעל הכל, אופיינו הבחירות בשיעורי הצבעה נמוכים, שמעידים יותר מכל על הלך רוח של אדישות וניכור מהמערכת הפוליטית.
תחושת המיאוס מהפוליטיקה היא תוצאה ישירה של היעדר חינוך פוליטי תקין והסתה מתמשכת כנגד פוליטיקאים. הציבור מושפע בעיקר מהתקשורת, שפועלת על-פי עקרונות של רייטינג ולא מפתחת ויכוח סביב נושאים. התוצאה - הציבור מפתח ציפיות בלתי ריאליות מהמערכת המפלגתית, ואינו מבין את המורכבות של התהליך הפוליטי והעשייה המדינית והכלכלית. הוא בעיקר מוצף בדימויים שליליים ומעוותים על כל חברי הכנסת, ללא אבחנה בין ח"כים טובים יותר וטובים פחות, חרוצים יותר וחרוצים פחות.
היו אומנם כמה חברי כנסת בלתי ראויים, אך הם היו בבחינת קומץ שאיננו מעיד על הכלל. בכלל, את עבודת חבר הכנסת יש למדוד לא לפי מספר הופעותיו בתקשורת, אלא לפי מספר הצעות החוק שהוא הגיש והעביר. העברת חקיקה היא מבחנו העליון של הפוליטיקאי. היא מהות השליחות הציבורית שמוטלת על כתפיו ועל-פי קריטריון זה יש לשפוט אותו ולא לפי הפולקלור המקובל של הופעה תקשורתית.
הציבור לא השכיל עדיין להבין שפעילות פוליטית כרוכה בפשרות, בהקמת קואליציות מסובכות ובניהול מורכב של ענייני מדינה רגישים. זה נראה כ"לא תקין" וכ"גועל נפש". הציפייה הילדותית משהו לתוצאת מיידיות, כאן ועכשיו, חוסר הסבלנות כלפי תהליכים מורכבים, לרבות הצורך באיזונים ובפשרות בין קבוצות שונות באוכלוסיה ובעיקר הבוז לויכוחים הפוליטיים הלגיטימיים - כל אלה יצרו עיוות חמור של התהליך הפוליטי.
הדימוי המעוות גורם לכך שהישראלים זה דורות מצביעים "נגד" ולא "בעד". רוצים להעניש את ביבי ולכן מצביעים בעד ברק ואח"כ מתאכזבים. ובגדול. כגודל הציפייה כן גודל האכזבה. כך למשל, הליכוד - עד לא מזמן מפלגה הגמונית שהחזיקה בכל הפונקציות השלטוניות - נפגע קשות בעקבות הצבעת הנגד שכוונה נגד בנימין נתניהו.
הישראלים מתמחים בהצבעות מחאה, שיש מאחוריהן אומנם תסכול ואכזבה, אך אין בהן אמירה מעשית ברורה, שניתן לתרגמה לפעולה קונקרטית. הם חסרים השקפת עולם ברורה ונעים ממושיע תורן אחד למשנהו, פעם זה יגאל ידין, ופעם זה אמנון ליפקין-שחק. תמיד בחיפוש מתמיד אחר משיח עכשיו שצץ ונעלם. אחד שלא לכלך את ידיו במדמנת הפוליטיקה.
תמיד לכיוון המרכז שאינו אלא "חור שחור" שמכלה את עצמו תוך זמן קצר. פעם הייתה זו רפ"י, שהתיימרה להיות לא ימין ולא שמאל, אח"כ ד"ש ומפלגת המרכז שהתאיידו כלעומת שבאו ועד לאחרונה, "שינוי". עכשיו אלו הן "קדימה" והגמלאים. לכולן מכנה משותף דומה - מעין תנועה לא-מפלגתית, נקייה כביכול, שתושיע את העם מהפוליטיקאים המקצועיים ולא תדרוש מאמץ מיוחד מצידם של הבוחרים, שימשיכו להסתפק בקיטורים. יש בכך יותר מאשר שמץ של פינוק וחוסר בגרות פוליטית.
המערכת הפוליטית הישראלית נשחקת מהצבעת מחאה אחת לשנייה, המפלגות מאבדות מיכולת הפעולה שלהן והחברה נפגעת מהיעדר מרכז כובד מפלגתי בעל ניסיון ורציפות.
הגיע הזמן שהבוחר ישאל את עצמו בעד מה הוא מצביע ולא נגד מי הוא מצביע. הגיע הזמן להצבעה פוזיטיבית ולא להצבעה נגטיבית סתמית. על כל בוחר ובוחר לשאול את עצמו מהי הדרך הטובה ביותר כדי להגשים את השקפותיו. במובן זה, אין אלא להצדיע לאותם בוחרי יהדות התורה, העבודה והליכוד שהתמידו בהצבעה אידיאולוגית עבור השקפת עולם.
אך מעל הכל, הגיע הזמן להפסיק את הצבעות המחאה הילדותיות ולהמירן באמירה פוליטית ברורה ועקרונית. הבוחר הישראלי חייב להפגין בגרות ושיקול דעת ולקבל החלטות קשות, גם אם לא נעימות, גם כאלה של ברירת מחדל.
ההצבעה צריכה להיתרגם למעשים והציבור חייב להיגמל מהנוהג הנפסד של קיטורים חסרי משמעות. הוא גם אינו יכול להסתפק בהצבעה לכנסת כשיא של המעשה הפוליטי. בין מערכת בחירות אחת לשניה נדרשת פעילות פוליטית של החברה האזרחית באופן שוטף, תוך גילוי מעורבות ואחריות אישית.
כלי התקשורת ההמוניים ומערכת החינוך צריכים לעסוק בחינוך הציבור להבנת המרקם הפוליטי המסובך ולהימנע מהשחרת הפוליטיקאים המקצועיים, שרובם עושים עבודה טובה למדי בנסיבות לא פשוטות. בקצרה, הגיע הזמן שהציבור יתבגר. פוליטית, כמובן.
