תאר לעצמך שתגלה מחר בבוקר בלוח "דירות" של אחר העיתונים מודעה המציעה למכירה את דירתך. או גרוע מזה: תבוא לביתך ותגלה שמישהו מתגורר בו וטוען כי קנה אותו מבעליו. אתה כמובן תקים צעקות, תפנה למשטרה, תגיש תביעה לבית המשפט, תחולל מהומה. כבר היו דברים מעולם ולא מעט אנשים איבדו את כל רכושם, לאחר שנוכלים זריזים הצליחו להוליך שולל ולמכור רכוש לא להם.
מה ייעשה למי שמנסה למכור מדינה שלמה, בלי לשאול את בעליה?
הניסיון ההיסטורי מלמד שזה כנראה מותר. קבוצת תמהונים מופרעת יזמה את הסכמי אוסלו, צירפה אליה את "החתרן הבלתי נלאה", גררה לעניין את יצחק רבין, שהעביר את הההחלטה בכנסת במיעוט מבוטל שגם הוא הושג בשוחד. התוצאה: פרס נובל לשלום וים של דם שאנחנו עדיין מקיזים.
התהליך הזה של "המיכרז על המדינה" לא פסק לאחר כישלון אוסלו. ממשיכים למכור אותנו בבזאר המזרחי בחצי מחיר ובפחות מזה. מה שלא הלך בסיבובים הקודמים אולי יילך הפעם. כך שמענו על הסכם שחתם ביילין עם אבו עלא, כך אנחנו שומעים חדשות לבקרים על מו"מ שמנהלים שליחים עלומים של פרס, או של מרצ או של גוש שלום (ומעניין מי מממן את המסעות האלה) ואין גבול לנכונות לויתורים. והכל ללא רשות וללא סמכות של "בעל הבית", הריבון-העם. הנה מגלה לנו אהוד ברק בראיון להארץ שבמהלך שיחות טאבה העביר יוסי ביילין לידי הפלשתינים מיסמך, המכיר בזכות השיבה ובהחלטת האו"ם 194. ויוסי ביילין מייצג אז את המדינה, וברק אומר כי עמדת ממשלת ישראל בראשותו הפוכה מזו של מסמך ביילין ומודה: "לא ראיתי את המיסמך".
היוזמה האחרונה בתחום זה היא "הסכם נוסייבה איילון", שפרטיו פורסמו באחרונה בהארץ על-ידי עקיבא אלדר, כתב הארץ לענייני נדל"ן.
מיהו עמי איילון אלוף עמי איילון הוא בעל עבר קרבי מפואר ובעל הווה ועתיד לא מזהירים. איש לא ייקח ממנו את השגיו כמפקד חיל הים וכלוחם בקומנדו הימי. השגיו כראש השב"כ טעונים עדיין הוכחה. בנובמבר 1997 הופיע בקבינט והצהיר כי אבישי רביב לא נחקר על-ידי השב"כ אחרי רצח רבין. אבל מעדות מפעיליו של רביב במשפטו, נתברר כי האלוף לא דייק. רביב כן נחקר. בדבריו בקבינט ביקש איילון לדחות את האשמות ח"כ מיכאל איתן, שטען כי השב"כ חקר את רביב כדי לשבש ולטייח את החקירה. לאחר שנתגלתה הסתירה בין דבריו בקבינט לבין מה שנתגלה במשפט טעען איילון כי התכוון לכך ש"השב"כ לא הוביל את החקירה" [על פי יואב יצחק, אתר 'מחלקה ראשונה'].
איילון מתואר על-ידי מכריו כאדם עיקש וחסר יכולת הקשבה ולימוד. הוא נוהג לדבר בקול רם מאד, בביטחון ובשחצנות, שלא תמיד יש מאחוריהם הבנת המציאות. ידיד שנפגש עמו סיפר לי, כי הופתע לשמוע ממנו, זמן קצר לפני פרוץ אינתיפאדת אוסלו, כי לדעתו ערביי ישראל הם ישות נפרדת לגמרי מן הפלשתינים. והאיש אמר זאת כשהיה כבר ראש השב"כ. בפגישה אחרת אמר כי לדעתו בקעת הירדן אינה נחוצה לישראל מבחינה ביטחונית וסירב להתווכח בנושא, באומרו כי הוא מדבר מתוך סמכות צבאית שאין עליה ערעור. בראיון טלוויזיוני עם אילנה דיין, לפני כחצי שנה, אמר איילון, כי "לישראל אסור לנצח את הפלשתינים".
מאז פרש מראשות השב"כ הפך איילון להיות הסמן השמאלי, והוא מגלה פעילות אינטנסיבית לשכנע בהשקפותיו. במקביל, ברוח יוזמת אוסלו, הוא מנהל מדיניות חוץ משל עצמו. הקים קבוצה שקיימה מו"מ עם קבוצת סרי נוסייבה ובאחת הפגישות המכריעות שהתקיימה באתונה, בחסות שר החוץ היווני יורגוס פפנדראו, השתתף גם נשיא ארצות הברית לשעבר, קלינטון.
מיהו סרי נוסייבה פרופסור סרי נוסייבה, נשיא אוניברסיטת אל-קודס, המחזיק בתיק ירושלים באש"ף, קנה לעצמו מוניטין של מנהיג פלשתיני מתון. למה? כי הוא מוכן (כך אומרים) לוותר על זכות השיבה. אבל בדיקה יסודית של עברו מלמדת כי מדובר בזאב בעור כבש. ואלה העובדות:
- זכות השיבה - ב-6 במרס 2000 הכריז נוסייבה בהודעה לעיתונות הערבית כי "על ישראל להכיר באחריותה לאסון של הפליטים הפלשתינים ובזכותם הטבעית לשיבה... יישום החלטת האו"ם 194 מחייב את ישראל לשלם את מלוא הפיצויים המגיעים לפליטים הפלשתינים ולדון בשיבה של מי שרוצה". בדצמבר 2001 חזר והכריז נוסייבה על התביעה לזכות השיבה באל ג'זירה.
- דברי שבח למתאבדים - ב-29 ביוני 2000 השתתף נוסייבה בדיון בתחנת הטלוויזיה אל ג'זירה בו השתתפו ראש הלישכה המדינית של החמאס ואמו של מתאבד. בדיון אמר נוסייבה: "כל הכבוד לאם הזאת וכל לוחמת ג'יהאד פלשתינית". ב-22 ביוני 2002 פרסם נוסייבה הצהרה נגד פיגועי התאבדות אך חזר בו לאחר שאש"פ פרסם כרוזים בהם איימו על חייו.
- חיסול ישראל, כיצד - ב-15 בספטמבר 2000 ניסח נוסייבה את תפיסתו לגבי חיסול ישראל. הפלשתינים צריכים לנטוש את דרך המאבק המזויין ולהעדיף את "דגם דרום אפריקה", המבוסס על התמזגות כאמצעי לחיסול המדינה היהודית. יש לפעול להפיכת ישראל למדינה דו-לאומית בדרך להקמת מדינה דמוקרטית חילונית פלשתינית מהים עד הירדן.
- סיוע אקדמי לטרור - באוגוסט 2001 הגיש נוסייבה מסמך לערפאת (שמינה אותו לנשיא אוניברסיטת אל קודס) בו הוא מגלה כי האוניברסיטה הפכה למפקדת אש"ף, מסייעת למשפחות טרור, עוסקת בהסתה ומעודדת בניה בלתי חוקית.
- יחסו לסדאם חוסיין - כפי שגילתה כאן עמיתתי סופיה רון, היה נוסייבה עצור שלושה חודשים במעצר מינהלי במהלך מלחמת המפרץ, לאחר שניסה להעביר לעירקים מידע על המקומות הפגיעים ביותר בישראל מבחינה מוראלית. ב-21 בינואר 2001 כתב נוסייבה לסדאם חוסיין: "הרשה לי לבטא את הערצתם של הפלשתינים לעמדותיך המכובדות... אתה מייצג את חיל החלוץ של העמידה האיתנה... אנו גאים בשייכותנו לאומה שאתה הוא הסמל לגדולתה".
"מיסמך השלום" ואלה עיקרי המיסמך שנחתם בין איילון לנוסייבה ל"שלום" בין ישראל ופלסטיין:
- ישראל תיסוג לגבולות 4 ביוני 1967.
- לאחר כינון הגבולות המוסכמים לא יישארו מתנחלים במדינה הפלשתינית.
- שני האזורים שירכיבו את המדינה הפלשתינית הגדה המערבית ורצועת עזה יהיו מחוברים ביניהם. תיקוני הגבול יתבססו על חילופי שטחים ביחס של 1 ל-1.
- ירושלים תהיה עיר פתוחה, בירת שתי המדינות. חופש דת וגישה מלאה למקומות הקדושים יובטחו לכל. שכונות ערביות בירושלים יהיו בריבונות פלשתינית שכונות יהודיות בריבונות ישראלית.
- לשום צד לא תהיה ריבונות על המקומות הקדושים. מדינת פלשתין תוגדר כשומרת הר הבית (המכונה במסמך "חארם א-שריף") לטובת המוסלמים. ישראל תוגדר כשומרת הכותל המערבי לטובת העם היהודי. לא יתקיימו חפירות בתוך המקומות הקדושים או מתחתם.
- פליטים פלשתינים יחזרו רק למדינה הפלשתינית. ישראל והקהילה הבינלאומית והמדינה הפלשתינית יתרמו כספים לקרן בינלאומית לפיצוי הפליטים.
- המדינה הפלשתינית תהיה מפורזת.
- עם יישום ההסכם יבוא קץ לכל התביעות של שני הצדדים והסיכסוך הישראלי-פלשתיני יבוא על קיצו.
הצדדים הוסיפו כי "ייתכנו שינויים קלים" בהסכם.
"הסכם המבטיח שישראל תובס" על הסכם איילון - נוסייבה אי אפשר לומר דברים קולעים יותר מאשר כתב ארי שביט בהארץ. שביט, המוגדר כאיש שמאל, הולך ומסתמן כאחד העיתונאים השפויים והמפוכחים ביותר במחנה השמאל. וכך הוא כותב, בין היתר, במאמר תחת הכותרת "הסכם המבטיח שישראל תובס":
"הסכם ההבנות שגיבש איילון עם נוסייבה מבטיח שהדרישה המופשטת (בראיון עם אילנה דיין בה אמר כי אסור לישראל לנצח) תמומש בפועל. ההסכם מבטיח שישראל תובס במערכה".
"(ההסכם) ... יוצר דינמיקה העלולה להוביל לעקירתם של כ-400 אלף ישראלים מבתיהם (כ-210 אלף בגדה ובעזה ויותר מ-170 אלף יהודים-ישראלים במזרח ירושלים). משמעות הדבר היא קטסטרופה הומניטרית שאין לה כל הצדקה מוסרית ואין לה כל סיכוי מציאותי... אם בעקבות ההרג, המצוקה והדמורליזציה ששכנינו המיטו עלינו בשנתיים האחרונות הם מצליחים להשיג נכונות ישראלית לפצל את ישראל לשתיים, ולעקור מאות אלפי בני אדם מבתיהם, אין גבול למה שיצליחו להשיג כאשר יתקפו אותנו שוב מיד אחרי חתימת ההסכם ויישומו... בהצהרותיו הבלתי שקולות הפך את עצמו מי שהיה מפקד חיל ים מעולה לדמות פוליטית כמעט סהרורית... על ישראל להבטיח שלקח הפלשתינים מתוקפנותם יהיה שהתוקפנות אינה משתלמת. אם הלקח יהיה אחר - כל הסכם שייחתם עמם לא יחזיק מעמד. כל הסכם שלום יהיה אך מבוא למחזור נוסף של טרור ושפיכות דמים".
