כבוד הנשיא והגברת קצב,
ניצולי השואה ובני משפחותיהם,
מכובדי כולם,
יהודי הדורך על אדמת אירופה חש עננה בלתי-נראית בעמקי נשמתו. מתחת לרגליו טמונים עקבותיה של נוכחות יהודית עתירת תרבות ומורשת, שנמחתה באחת. מעליו נפרשים שמים עכורים מעשן שלא יימוג. כתב-אשמה ואזהרה תלוי שם באוויר, רק מילה אחת כתובה בו: "זכור!".
מה היה לנאצים ימח-שמם וליהודים? מדוע כה נחושה היתה החלטתם להכחיד את עמנו? מפני מה היקצו לכך משאבים, כוח אדם ומערכת ארגונית מסועפת, על חשבון המאמץ המלחמתי? מה טעם ראו להמשיך ולהתמיד בכך עד הסוף, גם כאשר תבוסתם כבר לא הוטלה בספק? היכול היה העם הנרדף, המעונה, הנרמס במגפי הצורר, לעצור את דהירת מרכבת המלחמה הגרמנית? כמה דיווזיות היו לקהילות היהודיות באירופה? כמה טנקים, כמה מטוסי-קרב, כמה רובים? הן צדק המשורר אורי צבי גרינברג באומרו כי לעם היהודי באירופה היו "מיליוני גברים, אך אף לא חרב אחת"!
אין זאת כי אכן היינו, אנחנו היהודים, איום מחריד בעיני המשטר ההיטלראי. לא איום צבאי, כמובן, כי אם איום מוסרי. מול תאוות הרצח והדיכוי הגזענית והשטנית, מול השחתת כל ערך אנושי ותרבותי, מול הכפירה בצלם האלוהים שבאדם וביתרון הטוב על הרע - מול כל אלה עמד היהודי, חשוף מנשק, מחזיק רק בשני לוחות הברית ובספר התנ"ך. "לא תרצח!", הוא אמר; "ואהבת לרעך כמוך", "בקש שלום ורדפהו!". הוא הוציא את הנאצים מדעתם.
את היהודי התם הזה הפכו הנאצים לדמון, למפלצת, ללא-אדם. הם תיארו אותו כשרץ, כטפיל, כעכבר מחילות, כמפיץ מחלות. היהודי הזה, טהור-הלב, החמוש לכל היותר בסידור תפילה, טלית ותפילין, הבעיר את חמת הנאצים להשחית. הוא הזכיר להם בעצם נוכחותו את מה שביקשו לשכוח ולהשכיח, לשרש ולעקור כליל מן התרבות האנושית: את ערכי הצדק, השוויון, החסד והאמונה. את "נר אלוהים נשמת אדם", שהנאצים רצו לכבות לעד.
כיהודי, אני נושא בלבי תמיד את חותם הכאב על שואת אחי ואחיותי. אך אני גאה על היותנו אויבו המושבע של הרשע הנאצי; אני גאה על מורשת אבותינו שהיא ניגודה הגמור של תורת הגזע והרצח ההיטלראית; ואני גאה על הקמת מדינת ישראל, התשובה המוסרית וההיסטורית הניצחת למזימת הצורר.
האנטישמיות, העריצות, תאוות-הרצח והטרור לא חלפו לבלי שוב. הם מונפים גם כיום מעל לראשו של העולם החופשי כחרב דמוקלס. לקח מלחמת העולם השניה הוא, כי פייסנות, ויתור וחולשה הם מרשם לשואה. רק עמדה מוסרית נחושה ותקיפה, רק נכונות להלחם ולעמוד על משמר החרות יבטיחו את עתיד האנושות.
המשורר יהודה עמיחי, איש ירושלים, כתב:
"ויער הזיכרון שבו אהבנו נשרף באש גדולה
אבל אנחנו נשארנו חיים ואוהבים
לזכר היער השרוף ולזכר השרופים שהיער זכר".
מדינת ישראל נושאת את זכר השריפה ויד ושם היא לשרופים. היא יודעת מה עוללה שנאת-ישראל בעבר, היא רואה בעיניים פקוחות את הילולת השיטנה המתחוללת סביבה, והיא למודת-לקח. יש בכוחה של מדינת ישראל להגן על עצמה, אך היא קוראת לעולם החופשי להתייצב עימה במאבק לשמירת האור והחרות, להגנה על ערכי הצדק ועל צלם האדם.
היא קוראת לכל בן-חורין ובעל מצפון - לזכור, ולכל אומה שוחרת-שלום - לעולם לא לשכוח!
