הזיכרון הוא מהגורמים העיקריים להישרדות. בעל חיים שלא זוכר שלבני מינו הניחו מלכודות, עתיד ליפול במלכודת. בעל חיים שלא מזהה טורף שטרף את בני מינו עתיד להיטרף.
אחד משורשי הביטחון הלאומי של כל עם בריא הוא הזיכרון!
הזיכרון שצריך להנחיל לעם היהודי הוא:
א. זיכרון הרצח התעשייתי שעשו הגרמנים בשנות הארבעים של המאה העשרים.
ב. זיכרון שאף מדינה[1] לא עשתה דבר למען הצלת היהודים, לא לפני הרצח ולא אחריו.
ג. זיכרון מעשי הטבח בצפת, יפו, חברון, צוריף, ירושלים ועוד בשנות העשרים והשלושים.
ד. זיכרון מעשי חסידי אומות העולם, בבחינת היוצא מן הכלל מעיד על הכלל.
אחת מהסיבות הרבות לניצחון הצבא הסובייטי על גרמניה הנאצית, היתה המוטיבציה הגבוהה של החיילים הסובייטיים, שהתגברה, בין השאר, בעקבות פתיחת קברי אחרים בכל מקום שהנאצים נסוגו ממנו. האכזריות של החיילים הסובייטיים כלפי הצבא הנאצי והאזרחים הגרמנים לא הייתה תלושה מהמציאות אלא ניזונה ממנה והתבססה על מעשיהם של הגרמנים.
זכורה לי שיחה עם חייל ששירת בצבא הבריטי ונכנס למחנות ההשמדה, שם ראה יהודים מטביעים חיילים גרמנים משומרי המחנה בבתי שימוש שדה. הוא לא הבין איך אדם מסוגל למעשה רשע כזה ולקח לו זמן להבין שזה היה פיקניק ביחס למה שהגרמנים עשו ליהודים ולשבויים סובייטים. לחייל לא היה זיכרון, לניצולים היה!
לאחרונה חל כרסום עמוק בשורשי הביטחון הלאומי. הכרסום בא לידי ביטוי בטשטוש הזיכרון ולהלן כמה דוגמאות:
1. נמנע מילדי ישראל הזיכרון על ועידת אווין, ועידה לענייני פליטים (בעיקר יהודים) שהתקיימה ב- 1938 בה:
i. אמר נציג קנדה את המשפט המצמרר "Non is too many", כשנשאל כמה יהודים יהיה מוכן לקלוט, משפט אנטישמי צרוף, קצר וממצה! בהמשך לוועידה העלה הממשל הקנדי, לייתר ביטחון, את "דמי הכניסה" לקנדה מ- 10,000 דולר לראש יהודי, ל- 15,000 דולר.
ii. נציג ארה"ב העריך שרכוש חצי מיליון היהודים הוא בין 2 ל- 6 ביליון דולר ואם אפשר לממש רכוש זה אזי ניתן ליישבם מחוץ לגרמניה-אוסטריה (לא בארה"ב כמובן).
iii. נציג בריטניה לחץ שארץ ישראל, פלשתינה-א"י דאז, תישאר מחוץ לתחום לפליטים יהודים.
iv. נציג אוסטרליה אמר: "כיוון שאין לנו בעיה של אנטישמיות באוסטרליה אין לנו כל כוונה לייבא בעיה זו".
v. נציג שווצריה אמר: "לשווצריה יש שימוש מועט ביהודים אלו, ממש כמו גרמניה ותתקין תקנות שימנעו הצפתה בידי יהודים".
vi. נציגי דנמרק, בלגיה והולנד אמרו שהן מדינות קטנות ולא ערוכות לקליטת פליטים.
vii. נציגי מדינות דרום אמריקה טענו שקליטת יהודים יכולה לקלקל את הסחר עם גרמניה.
אחרי הוועידה אמר היטלר וצדק: "זהו חיזיון מביש לראות את כל העולם הדמוקרטי מזיל דמעות של אהדה על סבלם של היהודים המסכנים, אך נשאר קשה לב וקשוח כשזה נוגע לעזרה ליהודים אלו".
2. נמנע מילדי ישראל הזיכרון שבמסע ה"סינט לואיס", החליטה ארה"ב בכמה דיונים ברמות ממשל שונות, לא לתת לאף יהודי להגר לארה"ב.
3. נמנע מילדי ישראל הזיכרון שהבריטים ב- 1942 הפציצו חומות של מחנה שבויים בריטים בצרפת ושיחררו מאות שבויים, אך לא זרקו ולו אבן אחת על חומות מחנות ההשמדה, דבר שהיה ללא ספק יכול להציל אלפים ואולי מיליונים של יהודים.
4. בחלק מהנסיעות לפולין מועבר מסר הבא: "תראו מה הנאצים עשו לנו אל תעשו זאת לערבים". ואכן חלק ניכר מבוגרי מערכת החינוך מבינים שזהו אירוע שהיה יכול לקרות לכל עם, כולל לנו היהודים.
5. מעלימים את אכזריות הערבים בטבח שבוצע בחברון בצפת, ירושלים, צוריף ועוד. בספרי לימוד זיכרון-היסטוריה, מופיעה רשימה של הערבים שהצילו יהודים ולא רשימת השכנים שרצחו יהודים. הבריטים שהבינו את משמעות הזיכרון, מנעו צילומים של יהודים שנרצחו ואפשרו צילומים של אזור הטבח רק לאחר 9 חודשים!! על-רקע היעדרות תיאור הטבח של ערביי חברון מהזיכרון של התלמידים, נגרם חוסר הבנה לגבי פעילותם של "המטורפים הדתיים" הגרים בחברון וכל הזמן רוצים להגדיל את היישוב. העובדה שבסך הכול מחזירים רכוש של יהודים שנרצחו לעם היהודי, נמנעת מבוגרי מערכת החינוך.
ללא זיכרון קולקטיבי אין לנו כל משמעות כעם. יציאת מצרים רחוקה ולא דומה לשום דבר שאירע במאות השנים האחרונות. העם היהודי איבד את הזיכרון הקולקטיבי קצר הטווח (500 שנה) ונשאר תקוע בזיכרונות הקשורים באמונה הדתית (יציאת מצרים, עם סגולה וכו').
העם היהודי, שהצטיין לאורך אלפי שנות הגלות בפלפולים והשחזת מוח בסוגיות שבין אדם לחברו, נמנע בעקביות תמוהה, מזיכרון מתועד של מעשי אכזריות הגויים כלפי היהודים. העם היהודי גם נמנע בעקביות מלעסוק בסוגיות שלטון.
כך הגענו לכאן, 58 שנים לאחר הקמת ה"כמו מדינה" (כפי שאומר גברי לפולי ב"גבעת חלפון"), עם הישגים קולקטיביים מרשימים בתעשיה, חקלאות, רפואה ומדע. בביטחון ההישג היחידי, הבלתי מבוטל שאפשר להתברך בו הוא שנהרגו/נרצחו במאבק על הקיום בארץ כמות אנשים כמו חצי יום באושוויץ. אכן כל שאיפתנו התגשמו!?
במהלך מעל מאה שנות מאבק דמים, לא השכלנו לפתח את אותו פלפול, הגות וחשיבה בנושא שלטון, מינהל ויחסי חוץ וכך ה"כמו מדינה" הפכה לגוף קולקטיבי, שנופל כל הזמן לאותן מלכודות ולא לומד דבר.
ועדת דברת, שישבה על המדוכה בניסיון לפתור בעיות יסוד במערכת ההשכלה, כלל לא הגיעה לחינוך, שהזיכרון הוא החלק ההישרדותי שבו.
המורה הוא בתחתית סולם ההשכלה, שבראשו מפתחי חומרי הלימוד, כותבי הספרים, שברובם בעלי הטיה חזקה וקיצונית שמאלה והם הם שיוצרים את הבקיעים בביטחון הלאומי. לכן זהו הזמן לעשות חשיבה מחודשת ורצינית בנוגע למטרות החינוך.
אסיים בצוואתו של אחד מגדולי הציונות (שגם היה לו הרבה כסף): "פילוג עמנו לכתות, עדות ומפלגות, היה תמיד בעוכרינו. מלחמת אחים הביאה אותנו לעברי פי-פחת, ואם לא תחדל - תחריבנו.
לכן בקשתי וצוואתי לישוב ולנוער הגדל בתוכו, לזכור תמיד שלא יהודים של כיתה או מפלגה זו או אחרת נרדפים ונדרסים, כי אם עם ישראל בכללו. בין אם נרצה ובין אם לא נרצה, אחים לצרה אנחנו - נבינה זאת נהיה אחים לחיים, ליצירה, לפעולה ובניין.
הנוער שלנו - תקוות עתידנו. בחינוכו העברי הנכון - ביטחון קיומנו.
עקרונות חינוכו הנכון הם: שורשיות, בינה ודעת, אחדות ואחווה, ורצינות ונאמנות.
לחינוך הנוער ברוח זו אני מקדיש את ההכנסות מתוך כל רכושי שהועבר ושיועבר מדי שנה בשנה לאוצר. ישמש נא הון זה והכנסותיו התחלה של קרן למען חינוך הנוער ברוח אחדות ואחווה - רוח ישראל.
אני מבקש את מנהלי האוצר להוציא לפועל את רצוני זה.
אני מבקש שינתן לי הכבוד להיטמן בין שורות העמלים הצנועים.
בקשתי שלא לערוך כל אספי כסף עממיים להנצחת שמי. אני מבקש כמו כן לא לקרוא רחובות, נחלות, כפרים ומושבות בשמי".
(רמז: זה לא יצחק רבין).
כמובן שכספיו לא הועברו למערכת החינוך ולכן נמנע מהמורים חינוך ציוני והמורים, שצריכים כולם לדעת על הציונות ושרשי התקומה של העם היהודי בארצו ובתרבותו, יודעים מעט מאד.
