ילדי תלמודי התורה החרדיים השכימו הבוקר ליום לימודים רגיל לכל דבר. על יום הזיכרון לשואה ולגבורה הם לא שמעו. איש לא טרח להסביר להם. למה? כי הציבור החרדי לא מתרגש במיוחד מיום הזיכרון לשואה ולגבורה. היום שנקבע על-ידי הכנסת אינו מבטא בעבורם כהוא זה. בזמן הצפירה בת שתי הדקות שנשמעה הבוקר המשיך אורח החיים בשכונות החרדיות להתנהל כסידרו. צלמי העיתונות לא הגיעו לשכונות החרדיות לתעד בתקתוק מצלמות את ה"זילות" החרדית ביום המקודש. אל דאגה, הם יבואו - ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. מצלמותיהם יבזיקו ללא הרף כאומרות: החרדים מבזים את זכר חיילינו.
האמת רחוקה מהמציאות, אך בכל השנה מתעורר הנושא מחדש. בעוד שבחברה הכללית מונצח זיכרון השואה ביום אחד בשנה, בחברה החרדית מונצחת השואה יום יום. זכר קדושי השואה, שניטבחו על קידוש השם, אינו מש מסדר היום.
ההתעלמות הנעשית בציבור החרדי מביטויי מדינת ישראל להנצחת השואה נועדו לומר כי אינם מכירים בכך שחוקי הכנסת אינם מבטאים את השקפת עולמם. הרבנות הראשית לישראל, שהחרדים אומנם לא מייחסים חשיבות רבה לפסיקותיה, קבעה את יום הזיכרון לשואה בעשירי בטבת, יום הקדיש הכללי, משום שהיום שנקבע על-ידי הכנסת חל ביום כ"ז בניסן, יום שמח מבחינת לוח השנה העברי, האסור בהספד ואבל.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה נקבע בתוך ימי ספירת העומר, שבהם הושמדו קהילות יהודיות רבות במסעי הצלב. הסיבה לבחירה ביום זה דווקא היא כ"ז ניסן תש"ג (1943), היום בו נפל גטו ורשה, לאחר שהגרמנים הצליחו לדכא את מרד הגטו שפרץ נגדם. מרד גטו ורשה אינו מהווה מקור לגאווה בהשקפה החרדית. להפך, דומה הדבר בעיניהם להתאבדות קולקטיבית כפי שנעשה במצדה. הביטוי "כצאן לטבח" אינו מוציא אותם מכליהם. אין מה להלין - הגזירה נגזרה, ויש להצדיק את הדין. "הצור, תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט. אל אמונה ואין עוול. צדיק וישר הוא". נסתרות דרכי השם ואין כלל צורך להסביר את שאירע.
על גבורה אין בכלל מה לדבר. החרדים אינם מייחסים חשיבות להתקוממות מלחמתית נגד הנאצים, שהיתה מזערית. הגבורה בעיניהם התבטאה בחיי היום יום. משה פראגר, סופר חסיד גור, הסביר שהגבורה בשואה היתה גבורת הרוח. דהיינו שקיום המצוות על אף התלאות הקשות מהווה מקור לגאווה. ילדים חרדים מחונכים על סיפורים כמו הדלקת נרות חנוכה בשמן בתוך קופסות שימורים במחנות הכפייה ועל יהודי שדינו נגזר והעדיף ליטול ידיו קודם מותו על-פני שתייה, כדי שימות על קידוש השם, כשהוא זך וטהור.
ב"יד ושם", "לוחמי הגטאות" ושאר המוזיאונים להנצחת השואה לא מגיעים חרדים במהלך כל ימות השנה. במוזיאונים מוצגות, הס מלהזכיר, נשים עירומות בדרכן אל המוות. בנוסף - מתעלמים מוזיאונים אלו מאד מעקרונות היסוד ביהדות - תחיית המתים. ההצגה כאילו הכל גווע אינה לרוחם. ההמשכיות אינה מתבטאת במדינת ישראל, אלא דווקא בהתרחבות מרכזי לימוד התורה בעולם. מעולם לא היו כל כך לומדי תורה בעם-ישראל כמו בימינו. חלק מן הישיבות אף קרויות על-שם הישיבות שנחרבו בשואה. מיר, סלבודקא, פונביז', ווולוז'ין הן רק חלק מהרשימה.
בהנצחת השואה עסקו גם אדמורים כמו הרבי המנוח מסאטמר וייבדל לחיים האדמור מקאליב, מנחם מנדל, שניהם ניצולי שואה בעצמם. זה האחרון איבד את זקנו לאחר שהנאצים ביצעו עליו ניסויים. הוא אף יזם מפעל להנצחת עולם התורה שנחרב בשואה וייסד את מפעל "שמע ישראל", שתפקידו להביא לכך שכל ילד יהודי ידע לדקלם את המילים האחרונות שאמרו הנטבחים בדרכם אל גיא ההריגה. בכל דרשותיו הוא מזכיר את השואה, ומרגש את קהל שומעיו.
האדמור הקודם מצאנז, רבי יקותיאל יהודה, שיקם לאחר השואה את החסידות שחרבה, וקבע את מקומה של החסידות בנתניה. בקריית צאנז, המשמשת כמרכז החסידות, נוסד על-ידי האדמור מפעל הש"ס והוקם בית החולים לניאדו. ייחודו של הרב יקותיאל יהודה - ששאף כניצול שואה לנהל חיים עצמאיים ואף יזם הקמת חברת תעופה, יוזמה שלא יצאה לפועל - היה בכך שמפעליו נועדו לציבור הרחב ולא רק לצאן מרעיתו.
בעבר היתה העיר תל אביב כמוקד להמון חצרות חסידים. מספרים על האדמור מסדיגורא שהיה יוצא כל בוקר לטאטא את רחובות העיר. כשנשאל לפשר מעשיו השיב כי נדר נדר בהיותו במחנה הריכוז, לטאטא את רחובות ארץ-ישראל, אם יינצל מהטיאטוא הכפוי שנגזר עליו בידי בנאצים. אותו אדמור גורש בעת האנשלוס מאוסטריה.
השואה מונצחת גם אצל החרדים, בעיקר בהקשר הקהילות החרדיות. כמאה אלף מחסידי גור נרצחו בשואה. סביר להניח, כי אילו לא נחרבה כמעט כליל, היתה מונה החסידות, שהיתה הגדולה ביותר באירופה מספר חסידים בסדר גודל של מדינת ישראל כולה כיום.
מרכזים חרדיים כמו "שם עולם" ואחרים להנצחת השואה, מתמקדים בעיקר בחומר ארכיוני כתוב, ואינם מקום שאפשר לקחת אליו ילדים. הילדים החרדיים שומעים על השואה מפי ה"מלמדים". בעת הצפירה ישנן כמה גישות בחינוך העצמאי: יש המתעלמים ומקיימים בזמן הצפירה את ההפסקה, ויש הקוראים בעת הצפירה פרקי תהילים או משניות, לעילוי נשמות הקדושים.
כך גם בהישמע הצפירה בתחנות הרדיו החרדיות. לצפירה, המהווה בעיני החרדים דרך הנצחה שאינה יהודית ("כחוקות הגויים") אין משמעות. כך למשל, ניתן היה היום לשמוע בעת הצפירה את התייחסויות "ערוצי הקודש", תחנות הרדיו הבלתי מוסדרות המשדרות תכנים תורניים חלוקות באופן בו יש להתנהג בצפירה. בתחנות רדיו כמו בית ישראל (הרב כדורי), בית שמש, אזמרה, רשת ה', וברסלב 1 ניתן היה לשמוע שהשידורים נמשכים כסידרם ומושמעים שיעורי תורה.
בתחנות קול ברמה, אזמרה, וברסלב 2 ניתן היה לשמוע שירים, ובערוץ 2000 וקול האמת הושמעה הקראת פרקי תהלים. בערוץ שבע הדתי-לאומי הושמעה הצפירה. הפליא לעשות רדיו קול חי, תחנת הרדיו הדתית היחידה המוסדרת השייכת לרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו ששידרה בעת הצפירה, שנקט בגישה מקורית: השמעת פרקי תהלים, כשברקע מושמעת הצפירה.
