הקרקע היא המשאב המתכלה ביותר הקיים כיום במדינת ישראל. בעוד שכמעט כל דבר אחר, כולל מים, ניתן לייצר תמורת כסף, הקרקע העומדת לרשותנו היא מוגבלת ויש להניח שהיא אף תצטמצם בעקבות הסדרים מדיניים עם הפלשתינים.
למרות שמדובר במשאב מוגבל, מנהלת אותו המדינה באופן שאינו כלכלי. על-פי נתוני האגף לתכנון ופיתוח במינהל מקרקעי ישראל, מדי שנה אנו מאבדים כ- 500 דונם של קרקע לצורך קבורתם של 38 אלף איש הנפטרים בארץ בשנה. נתון זה כולל את השטח המוקצה לקבורה עצמה, לפי 250 קברים לדונם בקרקע מישורית, את ההקצאה לשטחים ציבוריים בבית הקברות וכן מגבלות בניה בסמוך לבית הקברות על-פי חוק התכנון והבניה. בבתי קברות הממוקמים במדרונות או בישובים קטנים צריכת הקרקע גדולה אף יותר.
בניגוד לפרויקטים נדל"ניים אחרים שניתן בעתיד לערוך בהם שינויים, שטחי הקבורה אובדים לעד, מאחר שעל-פי המסורת היהודית בית קברות נותר מקודש לתמיד. זאת בשונה מדתות אחרות, שעל-פי אמונתן שטח בית הקברות כבר אינו קדוש לאחר מספר דורות. יש לזכור שמאחר שבתי הקברות צריכים להיות ממוקמים במרחק סביר ממקום הישוב, הקרקעות שאובדות נמצאות ברוב המכריע של המקרים באזורים מבוקשים, שיהפכו למבוקשים עוד יותר בדורות הבאים.
הפתרונות השונים של קבורה רוויה (בקומות) יכולים להקל על הבעיה, אבל הקמתם כרוכה בהשקעת כספי ציבור. הקמת מבני הקבורה כרוכה בהשקעות, הנאמדות ב- 6,500 ש"ח למקום קבורה יחיד. המימון אמור לבוא מרשות הדתות, כלומר שוב מימון כספי הציבור. כתוצאה מכך, למרות החלטות העבר לעבור לקבורה רוויה, בפועל מתעכבות ההשקעות למטרה זו בכמעט כל בתי העלמין.
שריפת הגופה, אף על-פי שהיא גורמת לרתיעה בקרב חלקים מסוימים באוכלוסיה, היא פתרון נכון ויעיל מבחינת האינטרס הלאומי לטווח הארוך. השריפה נעשית בתוך מערכת סגורה בלי זיהום הסביבה. קרובי משפחתו של הנפטר מקבלים את האפר ויכולים להחליט אם לשמור אותו בבית או במקום אחר, או לפזר את האפר במקום שהיה אהוב על הנפטר.
גם במקרה שבו המשפחה מחליטה לקבור את האפר, קבורת האפר אינה תופסת מקום רב. כלומר לשריפת גופות מנקודת המבט הלאומית יש שלושה יתרונות בולטים: חיסכון עצום בקרקע, עלות השריפה לעומת הקבורה מהווה חיסכון כספי ניכר, ובנוסף זו הדרך האקולוגית הנקייה ביותר.