התפיסה המבצעית בתקופת מלחמת המפרץ (בקרוב: מלחמת המפרץ 1), שקבעה כי הסיכויים לשיגור טילים בליסטיים לעבר מטרות אזרחיות בעורף הישראלי קטנים, השתנתה מהר מאד. הטענה היתה, כי אם יתברר כי בכוונת מנהיגים ערביים להפר את "כללי המשחק" ולסכן את אזרחי ארצם, בכך שיורו על שיגור טילים בליסטיים לעורף הישראלי, חיל האוויר הישראלי יגיב, יוכל לבצע גיחות הפצצה בעומק שטחה של מדינתם והשמידה את משגרי הטילים עוד בטרם ייעשה בהם האויב שימוש.
בעקבות הבטחתו של ראש ממשלת ישראל לנשיא ארה"ב, לא באו לידי ביטוי יכולות חיל האוויר, ולא ניתנה לו אפשרות להכות מכה מקדימה מול האיום העירקי (למרות שבמלחמת המפרץ אמנם לא היו סיבות "אמיתיות" למכה מקדימה, צריך אולי לחשוב, שעכשיו המצב שונה בתכלית). ישראל נאלצה לנקוט מדיניות של "שב ואל תעשה", אשר לא נכללה בעבר בתפיסת הביטחון שלה. ושוב, נשמעים קולות כי הסרט הזה עומד לחזור על עצמו ב"מלחמת המפרץ 2".
גם השימוש בנשק כימי מצד עירק נגד חיילים אירניים, שנמצאו בטריטוריה עירקית, ונגד אזרחים כורדים, שלטענתם שיתפו פעולה עם אירן, לא הדליק מספיק נורות אדומות, ומיגון העורף עדיין עומד בסימן שאלה: אין מספיק מקלטים ויש עדיין חלקים באוכלוסייה אשר אינם מוגנים. רוב המקלטים אינם ממוגנים בפני התקפה כימית או ביולוגית. המקלטים הציבוריים לא מספקים ולא מספיקים (וגם אי אפשר להספיק להגיע אליהם בזמן).
כמעט בכל שיחה אפשר לשמוע את ההערכה, הממתינה לאישור משתתפי השיחה, כי מדינות ערב תימנענה משימוש בנשק לא קונבנציונלי, מאחר ואינן יכולות לשלול את האפשרות כי בידי ישראל נשק גרעיני מבצעי, וכי בעקבות זאת ישנה אפשרות שהאיומים יביאו ל"תגמול גרעיני" מצד ישראל. אבל גם דעות אלה הולכות ופוחתות, ככל שיותר ויותר כותרות עוסקות כיום במלחמה הבאה.
התקפות הטילים על ישראל על-ידי עירק על אוכלוסיה אזרחית של מדינה שלא עשתה כל צעד תוקפני כלפיה, ולא היתה מעורבת כלל במלחמה, ללא גבול משותף אפילו, מעידות שלמושג "כושר הרתעה" אין שום משמעות, לפחות לא ביחסי ישראל עם מדינות ערב. הרי ישראל הפכה להיות מדינה אותה אפשר לנצל לסיכסוך במזרח התיכון, גם אם אינו קשור אליה ישירות או בכלל. משפטים ששוגרו לתקשורת, כגון "ודאי שנגיב, השאלה רק מתי", או "יש לנו תוכניות טובות, וסדאם יודע שהמכה שלנו תהיה כואבת", הפכו להיות חסרי ערך או אמונה. ההכרזות נשמעו יותר כהכרזות מדיניות ש"מתאימות" באותו זמן אך אין דבר עומד מאחוריהן. ישראל, במיוחד לאחר הצהרות מסוג זה, נראתה לעירק כ"נמר של נייר" (ואולי גם בעיני הציבור הישראלי: סגן שר הביטחון, ויצמן שירי באומרו: "אין לחץ על התחנות לחלוקת ערכות מגן", ואזרחית שצוטטה בכתבת מעריב, שאמרה כי "אני כבר יושבת פה חצי שעה ונדמה לי שאני אשב פה לפחות עוד שנתיים").
מותר להגיב? כמו במקרים אחרים, לפעמים שקטים יותר ולפעמים נשמעים בריש גלי, ישראל נכונה היתה לזחול על גחונה על-מנת לשרת אינטרס אימפיראליסטי של מעצמת-על, ארה"ב. למרות שלמדיניות ההבלגה בתקופה מלחמת המפרץ היו ודאי סיבות טובות, והעיקרית שבהן היא השפעה של התערבות מדינת ישראל על הקואליציה שנבנתה בין מדינות המערב לבין מדינות ערב נגד עירק, והיא אכן נהנתה מתמיכה מאסיבית של דעת הקהל בישראל - "מה יגידו בארה"ב?", או "מה יגיד העולם?", כיום, ההתחשבות הזו מעסיקה את אזרחי ישראל פחות, אבל לא הם אשר מחליטים אם לפעול. יש להבין, שהרי גם אם ישראל תבחר לפעול, המתנגדים לא יאחרו לצעוק, אבל הצעקות ישכחו מהר מאד, כי לצערנו, לא עובר זמן רב עד "הדבר הבא" (ראו דוגמא במבצע "חומת מגן").
"העורף מוגן" פרשת מסיכות הגז נראה כי תחזור על עצמה גם היא, כאשר עוד בתקופת המלחמה ב-91' פורסמו ידיעות, כי המסיכות אינן יכולות להגן על האזרחים כמו שצריך. כמובן שצה"ל והממשלה מיהרו להכחיש ידיעות אלה, אך במהירה נערך פיקוד העורף למסכת תורים של החלפת מסיכות, תורים בהם אזרחים חסרי אונים עומדים למול מדידת מסיכות, שנראה כי רובן יכולות לשמש אותם היטב רק בפורים. לכן, נעזרו אזרחי ישראל בנייר דבק - סלוטייפ, ומסקינטייפ, ללא ספק קו הגנה 'מרשים', ואטמו את חדריהם, חלונותיהם ודלתותיהם, בתקווה כי האיום הגרעיני של ישראל כן ירשים את מנהיג עירק, והוא ישלח "רק" טילים קונבנציונלים.
בדוח בנושא מסיכות הגז, כפי שהתפרסם באפריל 1991 נכתב, כי חשיבות מיוחדת בכל מה שנוגע למסיכת הגז, נוגעת להתאמתה המוחלטת של המסיכה לפנים. די בחרך קטן בין עורו של חובש המסיכה ובין המסיכה, כדי שאוויר רווי בחומרים כימיים רעילים יחדור לחלל המסיכה, יינשם על-ידי המתגונן וישים קץ לחייו. כדי להבטיח את האטימות המוחלטת של המסיכה, מיוצרות המסיכות במגוון גדול של גדלים. בצה"ל, למשל, ניתן לחיילים לבחור בין מסיכות בחמישה גדלים שונים. אך לאזרחי ישראל ניתנו מסיכות משני גדלים בלבד: אחת לבוגרים ואחת לילדים. היה ברור, כתוצאה מכך, שחלק גדול מהאוכלוסיה - אולי רובה - אינו יכול להיות ממוגן כראוי בפני התקפת גזים.
עוד התברר, כי חלק ניכר מהמסיכות שניתנו לאזרחים הן ישנות, ואין בהן התקן מיוחד - במקום חבישת המסיכה על הסנטר, המבטיח אטימות גבוהה יותר.
התברר כי חלק ניכר מן המסננים שניתנו למסיכות הם בעלי "מקדם הגנה" נמוך ביותר. לא אאריך בתאור ממצאי הדוח, כי פאניקה בציבור כבר מתחילה לזחול מכיוונים שונים, אבל דבר אחד ברור: לא עוד חדרים אטומים, לא עוד מסיכות אב"כ - צריך למצוא פתרון מציאותי יותר.
העם הקטן והאמיץ, קורבן השואה, המותקף מכל עבר על-ידי עמים ערבים המתנכלים לו, צריך להפסיק להבליג ולרסן ריגשותיו למול "הדוד סם", ולהבין, כי כושר הרתעה קיים רק אם ישנה היכולת לממש אותו.
