שנים רבות נהגנו לומר כי ממשלות מדינות ערב משתמשות בפליטים הפלשתינים באורח ציני כדי לתחזק את מלחמתן בישראל. הצדק, אמרנו, דורש הדדיות. מדינת ישראל ספגה אל קרבה קרוב למיליון פליטים יהודים שגורשו מארצות האיסלאם, וסביר לדרוש כי מדינות אלו יאמצו את אחיהם הערבים פליטי מלחמת העצמאות.
אבל הגיון לחוד ועובדות לחוד. הפליטים הערביים הושארו בנוולותם, מחנות הפליטים היו למתקני יילוד, טיפוח, ואימון פדאיון, והטרור חגג. לו הושקע בשיקומם קמצוץ מן הממון שהושקע במלחמה בישראל הרי שכל משפחה פלשתינית היתה מיליונרית בטקסס.
מאז שהתפכחנו מחלום ההדדיות קרו שלושה אירועים חשובים. הסכם השלום עם מצרים, הסכם השלום עם ירדן, והנסיגה הישראלית מרצועת עזה. כל אחד מן האירועים הללו יכול היה לכלול גם פתרון לאזרחותם וליישובם של הפליטים של העבר, והפליטים של העתיד. למצרים יש את סיני, שטח שהוא פי שלושה גדול יותר ממדינת ישראל. ירדן היא מכל הבחינות, דמוגרפית גיאוגרפית וחוקית פלשתין מזרח. ובאשר לרצועת עזה, הנה נתח ארץ ששטחו כמו המרכז הישראלי (ראשון עד נתניה) מכיל כמחצית האוכלוסיה של המרכז הישראלי, וכיום ריבוני לכל דבר. הונג-קונג של המזרח התיכון. בשלושת אלו יוכלו הפליטים למצא פתרון.
ושוב טופחת המציאות על פנינו. לאחרונה התבשרנו כי מצרים וירדן סוגרות את שעריהן בפני מדינת החמאס. זאת אומרת: לא ממש. נשק תחמושת וחמרי חבלה יכולים לזרום לרצועת עזה יהודה ושומרון כמעט באין מפריע. אך באשר לקבלת הפליטים ושיקומם, לאו מוחלט. החמאס הוא דבר מסוכן ועדיף שימשיך לפגע בישראל ולא יסכן את המשטר, ההאשמי בירדן והרודני במצרים.
הוי אומר, חזרנו למשבצת הראשונה. אין חדש בחזית המערבית, או המזרחית. שתי החזיתות נחושות לשמר את הפליטים כפליטים, להשתמש בהם כבשר תותחים, קסאמים קטיושות ושהידים, במלחמה הנמשכת למוטט את מדינת ישראל. ואם לא די בכך הרי שתחת האיצטלא של הסכם השלום בנתה מצרים את הצבא הגדול, המצויד, והמאומן ביותר במזרח התיכון. כל ההסכמים היו לנו לרועץ שכן הבעיה העיקרית, המורסה המוגלתית, עדיין מבעבעת ותופחת, ואין פותח.
יש לנו בן ברית אחד בשתי החזיתות הללו, והוא החמאס. יש סיכוי שהחמאס יפיל את משטר האימים של המשפחה ההאשמית, ויקים בירדן מדינה פלשתינית, מדינה איסלאמית למהדרין. אבירי השלום יזדעזעו. מדינה איסלאמית לצידינו? נורא ואיום. אבל גם כיום יש מדינה איסלאמית לצידינו, או יותר נכון בתוכנו. כל הריכוזים הערביים בארץ, תורעאן ואום אל פאחם, ג'נין ושכם, ירושלים וחברון ויאטא ורהט, הם כולם חמאס, או שמות אחרים לאיסלאם הכובש. האיסלאם המאמין בכל מאודו כי רק לו הזכות לשלוט, וכי היהודים ראוי להם להיות דהימי. בפעם הבאה שחמאס ואל-קעידה ינסו לקעקע את שלטונו של המלך ההאשמי, על ישראל לשבת בצד ולהמתין. והיה כאשר תקום ממלכה איסלאמית ממזרח, בסופו של דבר תיאלץ זו לקבל אל קרבה את אזרחיה השוכנים זמנית מערבית לירדן ויבוא הפתרון לבעיית הפליטים הערבים.
ובאשר לחזית המערב, גם כיום ברור כי החמאס לא ישאיר ברירה לממשלת ישראל אלא לפתוח במבצע "ענבי זעם" שתיים, אשר יגרום לנטישה המונית של צפון הרצועה לעבר דרומה. ומדרומה אל מרחבי סיני. משם הדרך קצרה אל ביתם הטבעי, פלשתין, מזרחית לירדן. עם ממשלת חמאס פלשתין שמושבה בעמאן אפשר כבר לדבר דברי שלום.
ויש עוד פתרון. השלמת הכיבוש הערבי של ארץ ישראל ויצירת בעיה של חמישה מיליון פליטים יהודים. אם בזאת חפצנו אין לנו אלא להמשיך בדרך אולמרט-פרץ-מרץ ולהתחיל בפינוי ארץ ישראל מיהודיה כבר עכשיו. כל השוגה בדמיונות כי הפינוי יעצר בקו דמיוני כלשהו, ירוק או סגול, כדאי לו שיתרגל לקו עצירה אחר, הקו הכחול, שבו נושק הים התיכון לחוף ימה של תל אביב.
חג עצמאות שמח.
