ראשית, למען ההגינות, אציין שאין כאן מחקר אקדמי ואין לי שאיפות לכתוב מחקר סוציולוגי באשר למעמדה של הגרושה בחברה הישראלית. כל שאכתוב כאן במאמרי צמח מחוויית ההיתקלות שלי בחוויותיה של גרושה טרייה.
נוכחתי לדעת, שאין טעם להתעלם ממנה: היא נמצאת כאן בקרבתי ואני נתקלת בה מדי פעם. הרבה פעמים ההיתקלויות שלי נובעות מן הדחף שלי למצוא לה סידור.
אין טעם להסתיר את הנתונים האחרונים באשר לאחוזי הזוגות המוצאים עצמם, לאחר כך וכך שנים, על מדרגות הרבנות. אין גם טעם לפרט מה מוביל אותנו כחברה לרוץ כל כך מהר למדרגות הרבנות כדי לפרק את החבילה.
נאמר איפוא שכבר הגעת, אחותי, למעמד המיוחל. את גרושה טרייה. איך קוראים לזה בשוק? בשר טרי. נדמה לי שכך קוראים לזה הגברים. כיצד את נוהגת עם עצמך? מהתבוננות בקרובה שעשתה זאת, הגעתי למסקנה מאוד מבישה. אין חדש תחת השמש. מי שהאמינה שעם בוא הגט, יתחילו חיים חדשים לה ולילדיה, מגלה מהר מאוד שהיא והילדים שוחים בגיגית של קשיים, ולפעמים המים באים עד נפש.
אחסוך מן הקורא המצוי את הבעיות שנוחתות באחת על האישה שיוצאת לעצמאות. כן, היא נכנסת לעבדות חדשה, ברוב המקרים אין הגרושה מצליחה לתמרן בין כל המטלות שנופלות עליה, בין כל החובות שמוטלים עליה באחת.
נאמר שהגרושה הטרייה מסוגלת לכלכל את עצמה ולכלכל את ילדיה, אולם ככל שתהא ידה משגת היא לא תצליח לעולם להגיע לעצמאות כלכלית, כפי שאולי חוותה בימי הנישואים הכול כך כושלים. הנישואין נתנו לה לפחות ביטחון כלכלי. כך שמבחינה כלכלית הגרושה הטרייה נופלת על מדרגות הרבנות כמו סמרטוט עלוב, והופכת גם אם לא תרצה לסחבה ולמרמס.
החברה הישראלית עדיין מתייחסת לשכר הנשים כאל משכורת שנייה, וגם אם את גרושה את קודם כל אישה. ועל כן, שכרך בכל מקרה נחסם על-ידי תקרת זכוכית, והכל מן העמדה הגברית. איך אומרים הגברים "חפשי מי ינענע אותך", כלומר: לכי חפשי מהר ובהקדם גבר שיתרום לך כדי לשעבד אותך ויכניס אותך למסגרת משפחתית, שהיא שוב המסגרת הכלכלית התומכת.
לכן, בתחילה האישה הגרושה כל הזמן מזמזמת לכל מי שנמצא בסביבה, באופן מאוד ברור, שאין היא מוצאת את עצמה. אך היא לא תמהר לשוב למצוא את עצמה כשהיא מכבסת ותולה, או מבשלת לגבר החלומות שלה. היא תעדיף להדחיק את החלום המסורתי הזה כמה שיותר עמוק, היא רק יצאה לחופשי וכל גבר שנראה באזור רואה בה טרף: הוא מנסה להכניס אותה לתוך קורי הזהב שהוא יודע לטוות, והיא הרי מנסה להסתדר בעולם בלא התמיכה הכלכלית שלו.
אלא מה? כמה זמן אפשר לסחוב את העולם על הכתפיים שלך? אין לך רכב משלך, כי ברוב המקרים הרכב נמכר כדי לסלק את החובות שהצטברו. כן, ממקורות מוסמכים שמעתי שרוב מקרי הגירושים מתרחשים על-רקע כלכלי, ושלא יעבדו עליכם. הסיבה העיקרית היא בהרבה מקרים נטל כלכלי שרובץ, ושוב חזרתי לכך, על הבעל. המסכן, לא מסוגל להחזיק את האישה המודרנית שצורכת קרמים במחירים אסטרונומיים, שקונה בגדים בקצב מטורף. שדואגת להלביש את הדור הבא במיטב המותגים. והוא המסכן עובד כל כך קשה שאין לו זמן להקדיש לביצה המשפחתית, מה שמוביל לסחרור מטורף שמוביל בסופו של דבר לאיבוד התא המשפחתי.
טוב, אם נשוב לגרושה שיצאה לחופשי, כן, בת השכן, או בת השכנים. נמצא שהיא מנסה לעצור בעזרת רגליה הקדמיות את מה שקורה: היא משמשת כבלם מרכזי במשחק רציני להשיב את המצב לקדמותו. כל אישה שיוצאת לחופשי לא תמהר להכניס לחייה גבר, שיהיה עלוקה, אף שהיא זקוקה לו במובנים הכלכליים. היא תתכחש לכך זמן רב ולא תנסה להודות בעובדת היותה נזקקת או אישה הנמצאת בקטגורית הפנויה לאימוץ, או כפי שהגברים קוראים לזה "פנויה להובלה".
נאמר שאני עיוורת או שאני לוקה בחסר: נכנסתי לפח הזה שנקרא הגרושה הטרייה וניסיתי לעזור לגברת אחת שלא אנקוב בשמה. אני רואה בה סמל לגרושה הטרייה, ולא רק מקרה פרטי.זה התחיל מפניות שלה בכל מיני רמזים, גם גלויים וגם סמויים. סרקתי במוחי את כל האפשרויות ולא מצאתי אפשרות ראויה. גם כשבדקתי מצאתי שהפוטנציאל של הבחורה כל כך גבוה עד שאיני יכולה למצוא לה על האדמה מישהו ראוי. גם כשראיתי מישהו מיד פסלתי אותו. וזה היה עוד בתקופה שהיו לי אינסטינקטים חדים ובריאים. אבל ככל שהיא הפעילה לחץ שקט ואני ריחמתי משום מה על אותה נשמה, התחלתי לפעול וכמובן עשיתי את כל השגיאות האפשריות.
ראשית, אני ידועה כטובת לב, לכן לקחתי את המיועדת לחנויות בקניון המקומי וציידתי אותה, כן, על חשבוני באופן חלקי בבגדים שיתאימו לפחות להשגת השידוך. הייתי באופוריה. היא סוף סוף התלבשה ונראתה כמו מישהי שהולכת לדוג את החצי השני שלה. מדי פעם הבזיקה בי התחושה שאני כמובן מוליכה שולל את עצמי (וגם אותה) אבל מה, המשכתי.
הרצתי את המיועדת עד שהגיע רגע האמת וחטפתי אותה כפי שחטפתי בכל הפעמים הקודמות שכבר שכחתי כמובן. המיועד היה מישהו שנראה כאילו יצא מהסרט נקמת היורמים. ואני יזמתי את ההיכרות ביניהם. הייתי צריכה לצאת מהסיפור ולא ידעתי איך, אבל בסוף יצאתי מזה איכשהו, הבחור הבין שהיא, המיועדת, לא מתאימה לו וממש לא לקח את זה קשה, מקסימום יצא לו שיר על שברון לב שנחסך ממנו.
לקח לי מעט זמן להירגע מן הסיפור הזה. וכמעט נדרתי לעצמי "אני לא משדכת לה יותר ולא מנסה להכיר לה אף אחד. היא פשוט לא מוכנה, לא בנויה לקשר, לא מוכנה להכניס אף אחד לחייה".
אבל לא חלף חודש ושוב התחילו הטפטופים הקטנים. ובלי שהרגשתי חיברתי את המיועדת לאתר שידוכים באינטרנט. וכבר החלו לזרום מכתבים. השועלים עמדו בדלת וביקשו להיכנס, שהרי אשה גרושה היא טרף. והיא כמו מישהי שעומדת בדלת מסתובבת עשתה רק רוח פרצים. מצד אחד היא עמדה עם ילדיה הקטנים וניסתה להיות האמא הכי טובה בעולם. מצד אחר, היא ניסתה להראות לכל העולם שהיא מצליחה לעמוד בזכות עצמה, גם אם זה קצת חונק מבחינה כלכלית.
את שובל המעריצים היא כלאה במשיבון של הנייד שלה ונרדמה על הספה בערב שישי בסלון הביתי בפעם המי יודע כמה, נושאת על כתפיה את טעם החופש ולא מוכנה להיכנס לתוך המשבצת הזוגית שאני מנסה להתוות לה.
וכאן אני נשארתי שוב פעורת פה, מנסה לבחון עם עצמי האם נקטתי בגישה המסורתית יתר על המידה? ובכלל, מדוע בכל פעם כשהיא מצייצת שאולי היא כבר לא מושכת, וגם עושה את כל המאמצים להישאר כמו נערה מתבגרת שרק רוצה שיעזבו אותה בשקט ולא יטרידו אותה (כן, כל מיני גברים זרים), אני מנסה להכיר לה חצי עולם של זאבים טורפים?
מדוע אני, שאני קשורה לתא המשפחתי, מסתכלת עליה כמי שחסר לה איזה טעם בחיים. ואולי היא סתם משתמשת בי מדי פעם כדי להעלות לעצמה את רף הביטחון העצמי? היא מרגישה שמקרקרים סביבה שרוצים אותה עדיין, שיש לה למה לחכות. ואני? אני עושה את כל הטעויות האפשריות.
האם היא באמת מחפשת את החצי השני? או שלי זה נדמה? אחיותי, הנשואות והגרושות רציתי רק לעשות טוב. מצטערת אם פישלתי.
