מדינת ישראל היקרה שלום,
בכל שנה ביום הולדתך עשרות כתבים מחדדים את עפרונם וכותבים את הנוסח הפרטי שלהם ל-מיהו ישראלי. הם עושים זאת בדרך ההומור והשנינות, מוצאים את הדברים אשר אנחנו לא שמים לב אליהם בחיי היום יום ולבסוף נותנים איזה צ'ופר כזה בנוסח התנדבותי וטוענים שאנחנו תמיד כאן אחד בשביל השני ומוסיפים עוד מילה על גיוס למילואים בכל מצב. את יודעת, בשביל להגיד שאחרי הכל, זו את ורק את.
אבל הגיע הזמן שנעשה שיחה קטנה, אז תשבי רגע והקשיבי לי בבקשה. מהיום שאתה נולד יהודי בישראל, יש לך מן מחויבות נסתרת שכזו כאילו התחתנו. וכמו בכל ממסד שלוחץ עליך, כך גם לפעמים חיי הנישואים שלנו לא קלים. שלא תביני לא נכון, אני אוהב אותך בכל לבי, בכל נשמתי, אבל לא תמיד קל איתך.
אנחנו מנסים להגן על הפריזורה שלך, לא לשלוח חלקים ממך בלי לדעת שנוכל להגן עליך, את יודעת איך זה בזוגיות, אם לא תוותר - אתה רק תסבול. אז אנחנו מוותרים, מתפשרים ובכל פעם שאנחנו מעט מתנתקים ממך, אנחנו חוזרים אליך בידיים פרושות וביתר אהבה. ככה זה בזוגיות, ואמרתי לך, אנחנו נשואים.
לפעמים גורמים חיצוניים גורמים לפיצוצים בתוכנו וזה גורם לי לרצות להיות יותר קרוב אליך. הפיצוצים הללו, הם כמו מריבה שפורצת בתוכנו בלי שנרצה, אבל למדנו לחיות עם זה. זו מן דרך כזו, שאנחנו רבים מדי פעם כדי להרגיש, כדי לדעת שאנחנו עדיין אוהבים. אני מרגיש שלם שיש לי אותך ועולה בי רצון עז להמשיך ולהלחם עליך. ואת, די אם תתני לי את ההרגשה שאת כאן, ואני אעשה את השאר.
פעם עזבתי לחו"ל ומאוד התגעגעתי אליך. זה היה בסה"כ לשבוע ועוד איזו פעם שעזבתי לשבועיים. אבל כל כך התגעגעתי שהחלטתי שאני לא מסתפק בהישארות קרוב אליך, כי אם אוסיף טיולים במקומות שונים בכדי להכיר אותך טוב יותר. להתחבר אליך. ככה זה, לפעמים אני צריך קצת את המרחק הזה ממך בכדי להרגיש קרוב אליך. אבל מאז שהחלטתי שאני חוקר אותך יותר לעומק, גיליתי שאני מרגיש אליך יותר קרוב כך, מאשר לעזוב ולחזור.
כמו כל גבר, אני מסתכל עליך באופן כללי ולא פרטני. אני לא יכול להגיד לך מה אני הכי אוהב בך, כי אין כזה דבר. אני אוהב את כל חלקי גופך. את הגליל והגולן הקרירים, את הדרום המשמים ומלא החיים, את יהודה ואת השומרון, את הכרמל ואת מישור החוף. כל חלק וחלק בך אני אוהב בדרך שונה ואהובה. אני לא יכול להצביע על חלק שאהוב עלי יותר, שהרי בכל פעם אני בוחר להתמקד בחלק אחר בך ולגלות בו דברים חדשים, אך בסופו של דבר אני אוהב בך הכול. את כל החלקים.
את יודעת, הזמן עושה את שלו. את מטפחת בנים על מורשת ואהבה עצמית, לעצמך כמובן. שמתי לב שפעם גנרלים היו עטורי שיער. בלורית מתנפנפת בשירים, סיפורים ותמונות בצבעי שחור ולבן. היום הם קרחים, ממש כמו אותותיה של הזקנה שמכה בנו. אבל רק את, נשארת צעירה ויפה. מטופחת ונקייה, תמיד לובשת שמלה לבנה ומתהדרת בפרחים צבעוניים. לפעמים הפרחים האלה מעטרים את מקום משכבם של בניך שנפלו בהגנה עליך, אבל תמיד הם חוזרים לעטר את שערך. בכל שיר, בכל סיפור. תמיד.
אני מנסה לחשוב איך תהיי בעוד שנה. איך תראי, איך אני אראה. איך אני אראה בתוכך. אני מנסה לנבא מה יכתבו ביום העצמאות הבא תחת הכותרת "מיהו ישראלי?", אבל לא מצליח להגיע לתשובה מספקת ואמינה. בטוח יהללו אותך, יתנו עוד כמה דוגמאות מצחיקות, יספרו כרגיל על החיפזון להגיע למילואים, על המנגל שהם מכינים ולבסוף יגיעו לאותה המסקנה כמוני, אין עליך בכל העולם.
את בת 58. את יפה, את מקסימה ועם זאת לא קל להסתדר איתך. את קשה להשגה ועם זאת גם נותנת בלא הגבלה. אני תוהה מי עושה את מי יותר ישראלי, אני אותך או את אותי? ואולי כמו בזוגיות צריך להיות שניים לטנגו בכדי שנוכל לדלג מעל לכל המכשולים. את היית כאן לפני, את תהיי כאן אחרי וסביר להניח שעוד אלחש לך הרבה פעמים כמה אני אוהב אותך, אבל שתדעי שאני גם מעריץ אותך. אני תמיד אהיה כאן בשבילך ואני תמיד ארצה אותך איתי. גם אם לפעמים אני אלך או אכעס, אתעצבן ואקלל, אכעס עליך ואטיח בך שאת לא בסדר, אני רוצה להגיד לך, כדי שתדעי, שאני גאה בך.
