נושא שכר המנכ"לים בחברות הציבוריות ותנאי הפרישה של מנהלי בנק ישראל עורר סערה וירד מהכותרות בלי לזכות למחאה ציבורית משמעותית ונמשכת, וזאת למרות שמדובר במספרים שבמדע נהוג לבטא באמצעות חזקות של עשר ובחשבונאות באלפי ש"ח.
רשימת הסכומים עוררה הלם מסויים, אבל הם נשכחו מהר כי בן אדם ממוצע לא ממש קולט את משמעותם של מספרים אלו כמשכורות חודשיות, כפי שאינו חש ממש את המרחק לשמש. הוא אינו יכול לדמיין איך נראה שכר חודשי בן שבע ספרות, כפי שאינו מחשב את אורך הזמן הדרוש לו לנסיעה לחלל.
דרושה השוואה לסכום חודשי באותו סדר גודל, כדי להפנים את גובה המשכורות החודשיות של המנכ"לים בחברות ציבוריות, וברצוני להציע למטרה זו שימוש בשכר חודשי של כ- 1,400,000 ש"ח, סכום שזוכה בו אחד המנכ"לים מדי חודש.
אני קולטת אותו היטב כי המשכורת הזו שווה לסכום החודשי שבו מדינת ישראל מצפה ממני, מנהלת כפר נוער, לממן כפר שלם. איתו יש להאכיל את 280 הפנימיסטים מבין חניכי הכפר (יש עוד 200 אקסטרנים), לשלם משכורות והוצאות נלוות וסוציאליות לצוות ההוראה, הטיפול, האחזקה והמנהלה, לקיים פעילות חברתית, חוגים וטיולים, שיעורי עזר והסעות, לשלם חשבונות חשמל ומים, גינון ותחזוקה, שלא נדבר על ביגוד, נעליים ומשקפיים לחניכים הנצרכים. כדי להצליח בכך, יש משמעות לספירת כל שקל פעמיים לפני שמוציאים אותו. מנכ"ל עם משכורת אישית בגודל זה יכול לעשות בדיוק ההיפך, ולא לספור שקלים בכלל. לעומת זאת, אני, כמו עמיתי לתפקיד, מתרימה ומתמרנת, מפעילה אירוח קבוצות בתשלום בחופשים ומחפשת כל הזמן דרכים נוספות להיטיב עם 480 חניכי.
בסכום הזה הכפר מתקיים, אבל גם מעניק דמי כיס מוגדלים ליתומים המטופלים באחים צעירים יותר ולילדים עם הורים נכים. איתו מחזיקים דירה לבוגרים המשרתים כחיילים בודדים וכמובן מספקים להם אוכל בחופשות וברגילות. איתו אני מוצאת דרך לתת ארוחת צהריים מזינה וחמה לכ- 40 מילדי האקסטרנים, עולים וותיקים, למרות שאין לזה סעיף תקציבי ממשלתי, ללא דרישת תשלום ממשפחותיהם מוכות האבטלה (ידוע כי ילדים רעבים אינם מסוגלים ללמוד). מה עושה משפחה אחת עם הסכום הזה? איני יודעת.
ומה צריך לעשות כדי לקבלו כמשכורת? איני יודעת.
אני כן יודעת שכדי שהמוסד שאני מנהלת יקבל סכום השווה לשכר החודשי של מנכ"ל אחד, אני עובדת שישה ימים בשבוע וממלאת אין ספור טפסים של בקשות ודיווחים מלווים באישורי רו"ח. את שכר חמשת מקבלי השכר הגבוה מבין העובדים, לדוגמא, ואת הוצאות הנהלה וכלליות שחייבים להיות מתחת ל- 18% מהתקציב השנתי (בכפר שלנו הם בקושי מגיעים ל- 6%).
הנהלת חשבונות במוסד עוברת ביקורות קפדניות חיצוניות על השימוש בכספים, בדיקות משרד החינוך, משרד האוצר, ומי לא. יומיים לפני פסח הגיע נציג משרד האוצר למשרדנו, וזאת לאחר שמשרד החינוך קיבל את דוח הכנסות והוצאות המבוקר כנדרש. בין מטרותיו בדיקת פרטים, כגון תיעוד השוואת מחירים לפני רכישת הכיסאות לכיתות, לפני תיקון הביוב שהתפרץ, בדיקות צודקות וחשובות של שימוש בכספי צבור. מדינת ישראל מעסיקה משרדי רואי חשבון רבים העוברים ממוסד למוסד ובודקים כל נושא. נראה שלא נשאר זמן או כסף לבדוק את בנק ישראל.
ושלא יהיה מקום לטעות - השכר האישי שלי אינו הסיבה למאמר הזה. אם נוריד ספרת אפס מהסוף של אחד הסכומים היותר נמוכים ברשימת המנכ"לים נגיע אליו ודי בו. אין כאן קריאה לסוציאליזם ולמשכורות שוויניות לכל עובד. לא כל אחד יכול להיות מנכ"ל של חברה ציבורית או בנק. דרושים יוזמה וכישורי מנהיגות וניהול מעבר לרגיל ולבן אדם כזה מגיע שכר הולם, אבל האם "הולם" פירושו שכר שמחזיק כפר שלם לחודש?
ולעומת זאת, האם כל אחד יכול לנהל מוסד לנוער בסיכון? ברור שלא, דרושים יוזמה, כישורי מנהיגות וניהול מעבר לרגיל ודרוש גם לב מבין ומקשיב. לבן אדם כזה לא מגיע תקציב שיאפשר את הגשמת היוזמות והעסקת די אוזניים קשובות?
מה פוגע יותר בחברה, שגיאת מנכ"ל המורידה את אחוז הרווחים או שגיאת מנכ"ל הגורמת נזק לילד? מי מהם עלול לשלם על שגיאותיו ומי ימשיך כאילו לא קרה כלום? איפה צריך יותר כוחות, יותר תושיה, יותר משאבים? איך נדאג שהטובים ילכו לאן שיותר חשוב לעתידנו?
מקבלי ההחלטות נתנו את תשובתם לשאלות אלו לטובת הנהלת בנק ישראל, הנהלת חברות ציבוריות ומנהלי הבנקים שלפחות חלק מהצלחתם המאזנית יש לזקוף לעמלות שאנו משלמים להם, כנראה ללא צורך.
בכך הוכיחה מדינת ישראל כי היא מעריכה את מי שדואג לניירת וכסף הרבה יותר ממי שדואג לבני אדם. כואב להיווכח שכסף כה רב היה קיים בקופת המדינה, הכסף להאכיל את העומדים בתור לקבל אוכל לפסח, הכסף לתת לתלמידים בסיכון והצוותים המסורים שלהם יותר משאבים, אלא שהכסף הלך למקום אחר.
אולי עוד יגיע החודש שבו כל אחד מהמנכ"לים ברשימה יודיע על תרומה של 100.000 ש"ח לכפר הנוער שלי כדי שנוכל לחדש את מראה הפנימיות, לרכוש אביזרי לימוד חדישים, להעשיר את הספרייה, לצבוע את החזית המדכאה של בית הספר, לתקן את כל התיקונים שנדחים עד שמאוחר מדי. איש מהם לא ירגיש שינוי דרמטי באורח חייו בגלל תרומה בגובה הזה, אבל 480 ילדים נהדרים ירגישו את ההבדל מיד. וחודש לאחר מכן אשמח להציע מוסד נוסף.
