ערב החגים יצא לאור ספרו החדש של הנשיא לשעבר, עזר ויצמן ("רות, סוף", הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד). הספר נועד מלכתחילה לתעד את פועלו של ויצמן, במשך 58 שנים. אלא שככל שגובשו החומרים, צומצם הספר לשנות כהונתו בלבד כנשיא (2000-1993).
גם כך, נראה כי עמודי הספר קטנים מלהכיל את פועלו העצום של האיש. מי שעשו בעיקר במלאכה, לימינו של ויצמן, הם ענת מידן - "אשר ידעה והבינה כיצד לשוחח עימי שעות ארוכות במלוא הרגישות והתבונה ...", ורמי טל - "אשר סייע בעריכת החומר והבאתו לפניכם...".
ויצמן, יליד 1924, משרת את מדינת ישראל משחר נעוריו. מרבית שנות חייו היה חייל בשירות מדינת ישראל - אם במדים (בצה"ל), ואם בלא מדים, הן במערכת הביטחון, והן כשר, חבר כנסת ונשיא מדינת ישראל. במשך שנות כהונתו יצא לחו"ל כמה פעמים לביקור ממלכתי. בספרו הוא מתאר אירועים קטנים וגדולים, מהם ניתן ללמוד על פועלו. אחד מהם, הנראה לכאורה שולי, מעיד על ויצמן השובב, כפי שאנו מכירים; על ויצמן שיודע לייצור קשר עם אנשים, להמתיק סוד קטן, ובכלל - להתחבב בזכות זאת על זולתו, עד כדי כך שדברים רעים נסלחים לו.
האירוע הצדדי שבו מדובר, הינו סעודת ערב בחברת בני בית המלוכה באנגליה. כדי שלא אקלקל, אביא את הדברים כפי שהם כתובים בספר (ציטוט):
האירוע החשוב ביותר בביקור, מבחינת הטקס, היה ארוחת-הערב בחברת בני המלוכה. כמובן שלבשתי פראק ועניבה לבנה, וראומה הופיעה בשמלת ערב ארוכה, הכל בהתאם לכללים. אותי הושיבו משמאלה של המלכה האם, שהיתה אז בת 97, אבל צלולה, חדה וערנית לחלוטין, הלוואי על כולנו להגיע לגיל כזה במצב שכזה.
כאשר המלכה האם התיישבה לידי, שמעתי לפתע רטינות קלות מעברה. התבוננתי והבנתי מה מציק לה: משום מה, הוכן עבורה כיסא שלא התאים לקומתה הנמוכה וכך, היא מצאה את עצמה כשסנטרה בגובה השולחן.
הטקס עמד כבר להתחיל כשהתכופפתי אליה ולחשתי באוזנה: "הוד מלכותך, אני רואה שלא נוח לך, ויש לי רעיון. אם תתרוממי מעט, אקח את הכרית שבגב הכיסא שלך ואחליק אותה כדי שתוכלי לשבת עליה. לרגע נרתעתי מדברי וחששתי לקבל ממנה מבט מלכותי מקפיא ונוזף, שאותו לא הייתי שוכח כל ימי, ואולי אפילו הייתי מסבך את מדינת ישראל בתקרית דיפלומטית... אבל כל זה לא קרה. היא חייכה בשובבות, הינהנה בראשה, וכשותפים למזימה סודית, הרימה את עצמה, כשאני החלקתי את הכר, כך שתוכל לשבת ביתר נוחיות...".
ובכל זאת, פטור בלא כלום הרי אי אפשר.
ספרו של ויצמן נעדר את אותו פרק בגינו סיים את תפקידו. המתנות שקיבל מאיל ההון אדוארד סרוסי, או כפי שהוא מכנה זאת - "הפרשה שלי" [של ויצמן]. שני עמודים הקדיש לכך ויצמן, במאמץ בלתי מוצלח לעמעם את הנסיבות בהן נאלץ להתפטר. עמודים נוספים אותם כתב בעניין זה - בהם בא חשבון בעיקר עם פרקליטו עו"ד חנינה ברנדס - הוצאו מטיוטת הספר. את זאת (את ההיקף המצומצם) הוא מנמק בכך שהוא אינו רוצה "לשוב ולחטט ולערוך חשבונות עם גורמים שונים, אשר הכפישו את שמי ולא הוכיחו נאמנות וחברות". אם אזכיר רק חלק מפרטי הפרשה, הוא כותב, "הנשמות הטובות", שאני מכיר היטב, תשמחנה שוב לדוש בכך ולהעיר שאני בוחר לומר מה שנוח לי.
חבל. שכן פרשת ויצמן, בגינה נאלץ להתפטר, אינה פרשה פלילית 'רגילה'. לו היה כותב ספר זה גורם אחר, יכול היה ליתן לפרשה את המימד האנושי, ואולי לספר על הדרמות שהתחוללו באותם ימים בבית הנשיא, והיו רבות. למשל: ההוראות שקיבל איש הביטחון בבית הנשיא - לאסוף את כל כלי הירייה שהיו פזורים בבית; ובמיוחד על אותו מעמד קורע לב, עת הגיעה שעת הכרעה, שבה ביקש עזר ויצמן 'להוציא כל איש מעליו', ולהשאירו להתייחד עם בנו, שאולי, בפינת ההנצחה בחדרו, לזכרו של הבן.
