כאשר נבחרה גולדה מאיר מטעם מפלגת העבודה לתפקיד מועמדת המפלגה לראשות הממשלה, היא קיבלה את התפקיד ואמרה שבכך אין היא פועלת על-פי מאווייה האישיים, אלא פועלת על-פי "דין התנועה". אמירה זו הוקעה כצביעות, שנועדה לכסות על אמביציה אישית. יתר על כן, היה באמירה כזו משהו קצת מקומם, מאחר שמי שטוען כי נאנס לתפקיד, גם אומר במובלע שאין הוא חייב דבר לאיש ובמיוחד לציבור בוחריו.
מאז רבין ועד לשרון לא הסתיר איש מהמועמדים לראשות הממשלה, או למשרת שר, את שאיפותיו האישיות לכהן בתפקיד. היו שהצניעו את האני הפרטי, והדוגמא המובהקת ביותר לכך הינה יצחק שמיר והיו שהבליטו אותו מאד, כמו נתניהו ושרון. לא מדובר לטעמי רק בסגנון, אלא בסוג של איזון פנימי ועולם ערכים. החידוש הפעם אינו בכנות ביחס לשאיפות האישיות, אלא בעזות המצח הנלווית לשאיפה האישית.
אנו מצויים בעידן הפרטת הערכים ואין מועד כמו תקופת כינונה של ממשלה המאפשר לנו הצצה אל זירת המאוויים האישיים שהפכו לחזות הכול. התרבות הפוליטית שלנו הינה התרבות של המגיע לי האישי, חסר המעצורים והבושה.
פרופ' רייכמן נכנס לחיים הציבוריים על תנאי שתקויים הבטחה אישית למנותו לתפקיד שר החינוך. שאול מופז חייב להיות שר הביטחון (המשרה רשומה על שמו בטאבו) ולכן חייבים לקבל את ההתנהלות הפוליטית המבישה שלו. לא יעלה על הדעת ששטרית לא יהיה שר האוצר! האם ייתכן שתכונן ממשלה מבלי שהרב מלכיאור יכהן בה כסגן שר? האם לא ברור שכאשר אין ממנים את דליה איציק לממשלה יש למנותה לתפקיד יו"ר הכנסת?
לפני יומיים שמעתי עסקן כלשהו שמסביר, כי מפלגת העבודה ממש בגדה בבוחריה כשלא מינתה את פרופ' ברוורמן ואת עמי איילון למשרת שר ועשתה בהם "שימוש ציני". האם "משרת" ח"כ אינה תפקיד חשוב? האם אינה שליחות? מדוע יש כאלו משוחים מעם, החייבים מיד לדלג מיד לתפקידים של שרים וכל תפקיד ציבורי חשוב אחר נו עלבון נורא לכבודם.
כעת, אנו מצויים עדיין לפני הכרעת מרכז מפלגת העבודה בכל הנוגע לאיוש משרות השרים. למעשה קיים במפלגה מרד גנרלים, פשוטו כמשמעו. את המרד מובילים הגנרלים וילנאי, יתום, סנה, איילון וכמובן, ברקע, אהוד ברק. גם הם יועדו לשלטון, תהיה אשר תהיה הכרעת הציבור. ואם לא יקבלו את חלקם, הרי הם מוכנים ומזומנים לפלג מיד את מפלגת העבודה, שממילא אינה אלא פלטפורמה לשאיפותיהם האישיות.
קשה לומר לאוסף הפרימדונות הפוליטיות, המשוכנעות כל אחת כי יש לה זכות בלתי מעורערת לתפקיד ולמעמד מסוים, כי טעות בידו. המפלגה הגדולה בישראל, קדימה, מורכבת מאופורתוניסטים פוליטיים, אשר ללא כל מחוייבות לדרך כלשהי, התקבצו יחד להגשמת המאווים האישיים. מפלגת העבודה, שהציגה "נבחרת מושלמת" בבחירות, גילתה שיש לה אומנם המון כוכבים, אבל אין לה בכלל שחקני ספסל. כל אחד מהנבחרים עורך חשבון נפש ומגלה שבלעדיו פשוט אי אפשר.
לפחות לגנרל אחד יש לי הצעה קונקרטית וכוונתי, כמובן, למתן וילנאי. מר וילנאי, אתה התמודדת בבחירות המקדימות לראשות מפלגת העבודה, ראית שאין לך כל תמיכה ופרשת. לאחר פרישתך תמכת בשמעון פרס כמועמד לראשות המפלגה, תמורת הבטחה להיות השר הבכיר בממשלתו.
מדוע לא תנסה לפרוע את השטר אצל מר פרס? אבל קודם לכן-נא דאג להחזיר את המנדט לבוחר. אתה יכול לזעוק עד מחרתיים על היעדר הדמוקרטיה במפלגה (אני גם מבין שלו פרס היה נבחר ומממש הבטחתו האישית לא היתה בעיה עם הדמוקרטיה), לטענותיך ודרישותיך אין כל משקל מוסרי אלא משקל סחטני בלבד. אנא שחרר את החיים הפוליטיים מנוכחותך ואם תוכל לצרף אליך גנרל או שניים נוספים - מה טוב.