המערכת הבנקאית הישראלית סובלת ממחלות רבות - היא אינה תחרותית כמו הבנקים ברחבי העולם. שיעורי הרווחיות הגבוהים של הבנקים הישראלים נעוצים בעובדה כי הם מחוברים לעטיני השלטון, שלא מאפשר תחרות אמיתית בענף.
כל מי שנכנס לסניף בנק (ולא משנה איזה) במקום מגוריו, זקוק לחסדי הפקיד המקומי. השיקולים הכלכלים אינם במקום הראשון, במערכת הבנקאית הישראלית, אלא ההיכרות האישית של הפקיד עם הלקוח.
יתרה מזאת: המערכת הבנקאית בישראל היא ברוטלית. כשהבנקים נקלעים לחדלות פירעון, מעניק להם הציבור גיבוי, והממשלה מזרימה מכספי משלם המיסים לקופת הבנקים. אולם כשהציבור נמצא במשבר, לא רק שהבנקים אינם מקלים על הציבור אלא מכבידים את הנטל עליו.
אין מדובר במצב בו המערכת הבנקאית צריכה לסבסד את הציבור. אבל נשאלת השאלה: כשהציבור הוא הבעלים של הבנקים (גם בנקים שכביכול נמכרו למשקיעים פרטיים עדיין נסחרים בבורסה וקופות הגמל, קרנות ההשתלמות וקרנות הפנסיה מושקעות בהם עד מעמקי הצוואר), מדוע מערכת היחסים היא חד-צדדית בלבד. הרי יכולה לבוא הממשלה (כבעלים של הבנקים) ולדרוש ממנהליהם לא לפטר עכשיו עובדים - אולי הרווחיות תישחק, אבל עדיין שיעורי הרווחים יהיו גבוהים מהמקובל בעולם.
הממשלה יכולה להכריח את הבנקים לשלוח את עובדים ללימודים אקדמאים (ולא להסתפק בקורסים שמטרתם היחידה היא להגביר את יכולת המכירה של הפקידים מול ציבור הלקוחות), וזאת כדי להקל על מעבר בין מקצועות לכשהמיתון ילך ויסתיים.
למרות כל הבעיות של המערכת הבנקאית הישראלית, אין מדובר בהתערערות היציבות של המערכת, אלא שהבנקים בישראל (בין אם הם רוצים בכך ובין אם לאו) אינם חיים בוואקום והם חלק מהכפר הגלובלי. המגמה העולמית היא של ירידה ביכולת החזר החובות של כלל הציבור בעולם. הבנקים העולמיים הם הראשונים להיפגע ממצב זה.
בחברות הדירוג נתנו לכך ביטוי, הן בהורדת הדירוג של הבנקים בישראל, והן של עמיתיהם הגרמניים. והמשך יבוא.
