השנה, אחי, לא אכתוב לך.
כבר כמה ימים אני מתלבטת מה לכתוב לך. מה לספר לך. יש מעין ציווי לא כתוב לכתוב לך. יש בשנים האחרונות פסטיבל בלתי רגיל באשר לזיכרון. כן, וגם אני משתתפת כל שנה בפסטיבל הזה. סלח לי, אחי האהוב, שגם אני בפסטיבל הזה. מנציחה אותך שנה אחר שנה קבל עם ועדה. חורטת את שמך כאן מעל דפי האינטרנט.
השנה אחי, לא אכתוב לך עד כמה עמקו הגעגועים. השנה אחי לא אכתוב לך על המלחמה שלי בזמן. על הקמטים שמתגנבים בלא שארגיש וכן לא אכתוב כיצד אני מנסה להעלים אותם וכיצד אני מנסה לנצח את הנצח בלא שתראה. השנה, אחי, אני לא יכולה לכתוב לך כמו כל שנה יש לי מחסום בלתי נראה. אני מנסה לחשוב מה מפריע לי לכתוב אליך ומה מעודד אותי לכתוב אליך.
מצד אחד, טוביה, הכול אותו דבר. הכול רגיל. זו אותה השמש, אלה אותן עונות שנה. אותו הבגד שלבשנו יחד בשנות השבעים של המאה הקודמת. אותה דוגמה מעטרת את האופנה שלובשים בחנויות הבגדים. כן, יכולת להיכנס לכל חנות ולמצוא את שכה אהבת כבר אז. יכולת להיות דוגמן שלנו כמו אז גם היום. טוביה, כאשר מדדת חולצות אופנתיות נועזות בשנות השבעים או כאשר רקדת לצלילי מוזיקה פופולארית או מוזיקת מחתרת יכולת גם היום ליהנות מאותם הדברים. הכול "רטרו", גם הלהקות שאותן אהבת חוזרות. הפינק פלויד מגיעים לארץ בקרוב. היש חדש תחת השמש? כולנו הזקנו, אך מה שאהבנו לא נעלם עדיין.
אתה יודע טוביה, זכית לחיות בעידן שעודד את חופש הביטוי וכן, אופנות שהחלו בילדותנו עדיין מהוות מסורת בקרב בני הנוער. אבל מה לא זכית אחי הטוב? אבל מה לא זכית לראות? אני אעדכן אותך. אף שלא רציתי לכתוב לך אני אכתוב לך.
וכאן אני מגיעה לצד השני. אני לא רציתי לכתוב לך על המושג "פער דורות" שהולך ומצמצם את משמעותו. לפחות אצלנו ילדי דור "הבום". אותם ילדים שנולדו לאחר מלחמת העולם השנייה. כן, אני ואתה. אתה, שלא זכית להקים משפחה, ואני שזכיתי להקים משפחה. אחי, אינך יודע עד כמה נמחק הפער הבין דורי ביני לבין ילדיי ביני לבין אבא.
כן, לא היית מצליח להכיר את אבא. הוא בדיוק כמוני. כן, אתה בטח שואל: מאיזו בחינה הוא בדיוק כמוני? הוא בדיוק כמוני- חובב העולם הוירטואלי. יושב שעות וגולש כאן לעולם הדמיון. וגם משחק משחקים און ליין. אחי, לא היית מכיר את אבא שיושב ומשחק שעות ומצמצם את הפער ביני לבינו או את הפער בינו לבין נכדיו.
הפער הבין דורי נמחק גם ביני לבין ילדיי. הם יודעים טוב ממני מה טוב בעבורם. והם יודעים גם עד כמה קשה לחיות את החיים התובעניים ולכן, משום מה הם לא נכנסים לתוך מערכות מחייבות כפי שאנו עשינו בצעירותנו.
גם אתה, אם היית נשאר בחיים בוודאי היית נכנס למחויבויות הנקראות משפחה. וגם אתה כמוני היית בונה לך את העולם במתכונת המסורתית או המתכונת שגדלת עליה. הבית, שממנו יצאנו היה בית שלא היה קל לגדול בו, כי היה בו מיזוג של קצוות. אבל גדלנו והצלחנו להגיע למטרות שביקשנו להשיג. כעת אחי משהשגתי את מטרותיי בעולם הזה אני מצפה שילדי ישיגו את מטרותיהם. ומשום מה אני רואה דור חדש שצומח כאן דור שרוצה לנצח את הנצח. אחרי הצבא הוא לא ממהר כמוני למסד קשרים. הדור הנוכחי אחי, דואג לשמור על החופש שלו. מתוך בחירה, וגם מתוך רצון להגשים חלומות שברובם הם חלומות כלכליים.
אחי, לא אכתוב לך על פער הדורות שהולך ונמחק על הילדים שלא עפים מן הקן. ואם הם עפים מן הקן אין להם מספיק כוחות כלכליים להחזיק את עצמם בחוץ. ההורים ממשיכים לגונן על הגוזלים עד כמה שאפשר. ולמי שיש יותר -קל יותר ולמי שאין מיותר לספר עד כמה קשה.
התרבות שלנו הופכת להיות תרבות של קצוות או של קטבים. של כאלה שיש להם וכאלה שאין להם. של קבצנים, ויושבי קרנות, ושל מבקשי תרומות מול אנשים השבעים ושאינם מצליחים לראות ואפילו לא רוצים להתבונן בעיניי הרעבים. התרבות שלנו אחי, היא תרבות שאיבדה את הערכים לדעת.
תראה אולי אני מגזימה. בכל מקרה התמונה כעת היא תמונה לא חיובית מבחינה חברתית. ואתה יודע. אני מאוד מאוכזבת מכל מה שקורה כאן כי יש צורך לשנות המון מבחינה חברתית ובחינה חינוכית. אבל אתה יודע כשמגיעה השעה לעשות את השינוי אנו מנסים להיאחז במוכר ובידוע וקשה לנו לשנות. גם אין לנו במה להיאחז מבחינה מנהיגותית. אין לנו מנהיגים שהם סמלים. כולם מאוד אנושיים וכולם חוטאים באיזה חטא, ואולי חטא הגאווה הקדמון הוא החטא שמוביל את העולם.
אתה יודע מה שלא רציתי לכתוב לך הוא, שגם אם לפעמים נדמה שקורבנך לא היה לשווא. יוצא שאני לפעמים מנסה להרהר במחשבה הזאת ואולי לא היה טעם להתחנך על אותם ערכים שסימאו את עינינו. ערכי הקולקטיביים שאותם הקפדת למלא וכך בעצם מצאת את מותך. רק לא להמרות את פי המפקד אפילו במחיר חייך. היום כשאני מביטה במה שקורה כאן, ואני רואה גם עולם יפה בדמות הילדים שלנו. אני גם יכולה להעז ולשאול את עצמי, האם קורבנך לא היה לשווא? ולא רק שלך אלא דורות של אחים כמוך שיצאו לדרכם במערכת שלנו שהיא מערכת תובעת מאוד. מערכת הבולעת את הטובים בבנינו. אני מרשה לעצמי להרהר במחשבה הזאת לאור מה שקורה כאן אצלנו.
אחי, בעוד יומיים אני אעמוד ליד המצבה שלך בבית הקברות. רק כדי לא להשאיר אותך לבד. כל עם ישראל כמעט מתייחד עם זכר נופליו. ואני לא רוצה שתחוש בודד שם אף שאיני מאמינה כל כך בנוכחות שלך בבית הקברות, כפי שאני מאמינה שאתה נמצא אתי כל הזמן ולא רק אתי אלא עם כל מי שנשאר כאן לזכור אותך.
אחי, יש עוד דברים שלא רציתי לספר לך, ואני רוצה לחסוך ממך את הכאב הזה. אבל לו ידעת, או לו יכולת לשאול היית שואל מי הלך מאיתנו במשך השנים. וכבר עברו המון שנים. טוביה, במשך השנים הלכו לעולמם אנשים שהיו איתנו. אנשים מאוד קרובים לך. ובטח לא תדע שכבר יותר מעשר שנים אמנו רבקה שוכבת שם לידך בבית הקברות בחלקת ההורים השכולים. ואיך תוכל להסביר שהיא היתה בסך-הכל בת נ"ח שנים וכבר הלכה לעולמה בלא לזכות לראות חלק מנכדיה נולדים ואף חוגגים חגיגות ומועדים שונים.
לא יכולה לכתוב לך על כך. ובמיוחד לא יכולה לכתוב לך על הכאב הזה שהולך ומצטבר כל שנה כשכל שנה אנו נפרדים מדמות קרובה. והשנה זה היה מהדוד האהוב אורי טהר שלנו. האח של אמא, כן, לא טעית. גם הוא הלך לעולמו בגילה נ"ח שנים סך הכול. ומה מוזר שבאותו היום הוא הצטרף לעולם שכולו טוב ב-ז' באדר. יום לידת ופטירת משה רבנו.
אחי, איזה עולם מוזר שאני יכולה לכתוב לך כל כך הרבה פעמים ואתה אינך יכול להשיב. אינך יכול לאותת לי שום סימן, שזהו הופרדנו לעולם. ואין זו פרידה זמנית ולא פסק זמן לעולם אנו בשני מסלולים.
על דבר אחד אני מתנצלת אחי על השימוש שלי בשכול. על הרצון שלי לכתוב אליך ובעצם אני כותבת לעצמי ובוכה על עצמי. רק על כך אני מתנצלת. סלח לי אחי, טוביה.
אני מצרפת לכתבה תמונה שלך. באופן מוזר היא הגיעה אלי השנה בעקבות הכתבות שלי באינטרנט. רמי הבן של גו'רי, כך קראנו לו בינינו בחיק המשפחה, שהיה חבר שלך בגיל הנעורים שלח לי את התמונה. שלח לי ד"ש מן העבר. לא הכרתי את התמונה שלך בלהקת קצב בשנות השבעים. בתמונה כולם יכולים לראות אותך טוביה עומד בצד שני ימין . כולם יכולים לראות עד כמה היית יפה. יכולים רק לראות אותך בתמונה. זה הכל.
מנציחים את הנופלים כל שנה מחדש וכל שנה מחפשים דרך מקורית. אני יודעת שאיני יכולה לכתוב לך שיר כמו השיר של שמואל הנגיד לאחיו. זה הכול הים ביני ובינך.
הֲיָם בֵּינִי וּבֵינֶךָ
הֲיָם בֵּינִי וּבֵינֶךָ / וְלֹא אֶטֶּה לְחַלוֹתְךָ
וְלֹא אָרוּץ בְּלֵב חָרֵד / וְאֵשֵׁב עַל קְבוּרָתְךָ?
אֱמֶת, אִם אֶעֱשֶׂה כָזֹאת / אֱהִי בוֹגֵד בְּאַחְוָתְךָ!
אֲהָה, אָחִי, אֲנִי יוֹשֵב / עֲלֵי קִבְרָךְ לְעֻמָּתְךָ
לְךָ מַכְאוֹב בְּתוֹך לִבִּי / כְּמַכְאוֹבִי בְמִיתָתְךָ.
וְאִם אֶתֵּן לְךָ שָׁלוֹם - / וְלֹא אֶשְׁמַע תְשׁוּבָתְךָ,
וְלֹא תֵצֵא לְפָגְשֵׁנִי / בְּיוֹם בּוֹאִי לְאַדְמָתְךָ,
וְלֹא תִשְׂחַק בְּקִרְבָתִי / וְלֹא אֶשְׂחַק בְּקִרְבָתְךָ,
וְלֹא תִרְאֶה תְמוּנָתִי / וְלֹא אֶרְאֶה תְמוּנָתְךָ,
לְמַעַן כִּי שְׁאוֹל בֵּיתְךָ / וּבַקֶּבֶר מְעוֹנָתְךָ -
בְּכוֹר אָבִי וּבֶן אִמִּי, / שְׁלוֹמִים לָךְ בְּאַחְרִיתְךָ,
וְרוּחַ אֵל תְּהִי נָחָה / עֲלֵי רוּחָךְ וְנִשְמָתְךָ!
אֲנִי הוֹלֵךְ לְאַרְצִי, כִּי / בְּאֶרֶץ סָגְרוּ אוֹתְךָ.
וְאָנוּם עֵת וְאִיקַץ עֵת - / וְאַתְּ לָעַד בְּנוּמָתְךָ,
וְעַד בּוֹא יוֹם חֲלִיפָתִי / בְּלִבִּי אֵשׁ פְּרִידָתְךָ!
