היום התפרסמו דבריו של עותניאל שנלר, מאנשי "קדימה", כי במסגרת תוכנית ההתכנסות יפונו פחות משבעים אלף איש.
כנראה שזהו אחד מביטוייה של התופעה המכונה "פוסט ציונות".
היו זמנים בהם יהודים מסרו את נפשם ונפש ילדיהם כדי להחזיק בנקודות יישוב נידחות מתוך אידיאל של השבת אדמת ארץ ישראל לידיים יהודיות. אנשים אלו נחשבו לגיבורים נערצים. ואילו בימינו, אנשים הגרים במקומות כאלה מתוך מטרה להחזיק את אדמות ארץ ישראל בידי האומה היהודית נחשבים למוקצים מחמת מיאוס, ורוב הציבור היהודי בחר לעצמו ממשלה שמטרתה המוצהרת היא גירוש האנשים האלה ממקומות מושבם.
תארו לעצמכם את המצב הדמיוני הבא: השנה היא 1947. השלטון הבריטי מפרסם על תוכנית חדשה לפינוי כל היהודים הגרים צפונה מחדרה והעברתם דרומה. בכדי להמתיק את הידיעה, נמסר בהדגשה שמספר המפונים יהיה פחות משבעים אלף. השלטון מסביר שהדבר נעשה כדי לתת לערבים הגרים בצפון את זכויותיהם הצודקות, וכי זו הדרך האידיאלית להשכנת שלום בין האומות.
האומנם יעלה על הדעת שהציבור היהודי בארץ היה מקבל את התוכנית הזאת? האמנם "עלינו כיתה" מאז, והגענו לתובנות חדשות שגורמות לנו לחשוב בצורה בוגרת יותר? ואולי פשוט חלינו בניוון, בשיתוק, בעייפות ובבלבול חושים?
לעם ישראל הפתרונים.
