ערב העצמאות מביא עימו שתי בשורות: האחת טובה, והשנייה קצת פחות. הבשורה הטובה היא שכבר עברנו את ימי "משבר גיל המעבר". מזל טוב: אנחנו כבר בני 58. הבשורה הפחות טובה היא, שהסממנים שלו - עדיין פועמים עמוק בתוכנו. לא עשן המנגלים, לא ריח הבשרים המתובלים, גם לא לכלוך הפארקים ביום שאחרי - כל אלה, אין בכוחם להסוות את המשבר העמוק שחווה החברה הישראלית בשנים האחרונות.
לאורך כל ההיסטוריה, הוכיחה האומה הישראלית, שהיא מוכנה להקריב את זכויותיה היסודיות ביותר - את חייה שלה - על מזבח רגש הקדושה של הביטחון, החברה והעצמאות. לחמנו יד ביד. איש לצד אישה. ואולם, נראה כי עם השנים התאהבנו כה נואשות ב"רעיון המלחמות", עד שהחלטנו לאמץ כמה ממאפייניו אל ביתנו שלנו. אל חיקנו.
באופן אירוני, ככל שאנו מתבגרים, כך אנו נסוגים לאחור. השיח הפוליטי מקצין, וברקע מתפתחת שנאת אחים בין ימין ושמאל, בין שמאל וימין. והסבלנות? הסבלנות שלנו חלפה לה ואינה עוד נראית באופק. הפכנו לחברה גזענית. קבוצות המיעוט הן בדרך כלל בדמות הקורבנות המידיים: האתיופים, הרוסים, החרדים, העולים החדשים, המזרחים, האשכנזים. כל אחד בדרכו. במלחמה הזאת אין צד מקופח. קשה להסביר את מסע הסבל שעובר העם היהודי בארצו. אולי נועדנו להלחם על חיינו. אולי נועדנו לעמוד בגבולות ההגנה, שלובי ידיים ואוחזי רובים. אך ביטחון לחוד, וחברה לחוד. כאן, גורלנו בנו.
כמה אירוניים הם חיינו, עד כי בין כל מערבולת הרגשות, בין כל מערבולת הכעס, השכול, התקווה והגאווה, מפרידה אך דקה אחת. אחת בודדה. לבדה. זו שבין 7:59 ו-8:00 בערב. דווקא בדקה שבה עוברים אנו מזיכרונות המלחמה אל פרצי החלומות, דווקא בדקה הזו חשוב כי נזכור את מילותיה של המגילה. חשוב כי נחזור לשעה 16:00 בצהרים, אל שעות יום ה-14 במאי 1948. אל יום התקומה. ראוי כי נחזור ונשנן, נשנן ונחזור על מילות התפילה האזרחית שכתבנו, אנחנו, בדמנו שלנו.
"...מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות...".