אלה המבלים במועדון חייבים תודה למאבטחים בכניסה. אילולי הם, היו נכנסים פנימה "משביתי שמחה", והופכים את הבילוי במועדון לסיוט. מה תגידו על מבלים ששונאים את המאבטחים?
אזרחי ישראל חייבים תודה ענקית לחיילי צה"ל. כמו המאבטחים בכניסה למועדון, הם ניצבים בגבול, ועומדים כחיץ בינינו לבין אויבינו. אילולי הם, היו נכנסים פנימה "שוחרי רעתנו", והופכים את החיים במדינה לבלתי אפשריים.
מכאן המסקנה חד-משמעית: צה"ל הוא הארגון החשוב ביותר במדינה. מי הם חייליו, מאין הם מגיעים, ומהי תרומתם של המגזרים השונים בחברה הישראלית לצה"ל? בראיון שנתן הרמטכ"ל דן חלוץ ל"הארץ" (גיליון יום העצמאות/ 2.5.06) הוא הגדיר את החיילים המגיעים מהמגזר "הכתום": "צעירים מצוינים".
רק לפני שלושה חודשים, לאחר הפינוי האלים בעמונה, הוא איים עליהם ב... אי גיוסם לצה"ל. בעידן שבו אחוז המשתמטים בקו עליה, ו"האנרכיסטים" הם גיבורי תקשורת, איום כזה נשמע דפוק משהו.
בעניין איכות ה"נוער הכתום" אין מחלוקת. הצעירים האלה מהווים את עמוד השדרה של היחידות הלוחמות. הנכונות שלהם להקריב, ולהלחם על המדינה, אין דומה לה בכל המגזרים. מבחינתם, המושגים "שליחות", "מולדת" ו"פטריוטיזם", אינם מושגים ארכאיים. "הנוער הכתום", הוא מה שכינינו פעם בלי ציניות- "מיטב הנוער". אותם לא תפחידו עם צווי מעצר באנגליה על פשעי מלחמה. אז איך זה, ש"הכתומים" הם ציבור שנוא?
כנסו ל"גוגל", הקלידו "טרשת נפוצה" ותגלו, שמדובר במחלה שבה הגוף תוקף את המערכת החיסונית. "טרשת נפוצה", למרות שמה, היא מחלה נדירה. ו"טרשת נדירה", למרות שמה, היא מחלה נפוצה. רק בישראל! בעולם היא איננה מוכרת. "טרשת נדירה" היא הסיבה לשורות האלה.
מדובר במחלת נפש חשוכת מרפא שלוקים בה רבים מהיהודים המחזיקים באידיאולוגיה שמאלנית. האפיון הראשי של הלוקים במחלה: שנאה תהומית לאחיהם מימין. במיוחד את אלה המשתייכים ל"מחנה הכתום", ששולח את בניו לשרת ביחידות הכי הקרביות בצה"ל.
בניגוד למה שרבים חושבים, תמיכתם של חולי ה"טרשת הנדירה" בגירוש אחיהם הכתומים, לא מעידה על אכזריות. הלוקים במחלה אינם אכזרים. עובדה: סבלה של משפחה פלשתינית, ידיר שינה מעיניהם לילות רבים. גם לא פחדנות. עובדה: הם ששים אלי קרב, בתנאי כמובן שמדובר ב"מלחמת אחים".
מדובר בקוקטייל משונה של: שנאה עצמית, רגשי אשמה, וקינאה. כשהשמאלני המקורי מסתכל על אחיו המתנחל, הוא רואה את הכישלון של עצמו. בעוד יישובי ה"כתומים" העמיקו שורש, הקיבוצים שלהם מתפרקים. האידיאולוגיה הכתומה, ניצחה את האידיאולוגיה האדומה. ולא בפעם הראשונה.
"האדומים" לא מוכנים להשלים עם הפסד ל"כתומים", בשום מצב, בשום זמן ובשום מקרה. גם ניצחונם הכפול של ה"כתומים" בקלפי בטרם גירוש- לא כובד. זה הקנאה.
רגשי אשמה על שום מה? הלוקים במחלה, לא מסוגלים להשתחרר מתחושת אשמה בגין גירושם (טרנספר? אנחנו??) ב- 48 של הפלשתינים מבתיהם, ומכפריהם. ומי עשה זאת? אבוי לבושה - אבותיהם האידיאולוגיים. הסבירו להם שהערבים פתחו במלחמה, ומכאן שהאשמה רובצת לפתחם. - זה לא יעזור. מבחינתם, יש רק דרך אחת להשתחרר מרגשי האשמה - לגרש את אחיהם מבתיהם.
שנאה עצמית על שום מה? מדובר במחלה גנטית הדוחפת את הלוקה בה, לשנוא את עצמו עד כדי כך, שהריגוש האולטימטיבי מבחינתו הוא: הושטת צווארו לאויבו האוחז במאכלת. ומי מפריע לאויבים לשחוט? עוד פעם ה"כתומים"! הנה לכם עוד סיבה לשנוא אותם.
ומה מצב היחסים בין הצבא ל"נוער הכתום"? אומר הרמטכ"ל (באותו ראיון ל"הארץ"): "אין ספק שההינתקות (הוא מתכוון לגירוש) התקבלה בזעם גדול, בכאב, ובתחושת תסכול אצל חלק מהציבור, שלא כולו אגב גר ביו"ש. הדבר הראשון שאנחנו כמערכת צריכים להבטיח הוא שהצעירים המצוינים שיש בציונות הדתית ימשיכו להתגייס בהמוניהם לצה"ל". סוף ציטוט.
תחושה אמביוולנטית הציפה אותי כשראיתי בטלוויזיה, דווקא ביום העצמאות, בטקס חלוקת אותות לחיילים מצטיינים שנערך בבית-הנשיא, את הלוחם המצטיין סמל חננאל דיין, מסרב ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל. "כשאני רואה אותך", הוא אמר לחלוץ, "אני נזכר בדחפורים שהרסו את בית סבי".
אני מדמיין את אחי החולה ב"טרשת נדירה", יושב מול המרקע, רואה את התמונות מבית הנשיא וחושב לעצמו: מי ייתנני אנרכיסטים...
