דמו בנפשכם שבבריטניה, ביום שבו חוגגים את הניצחון על גרמניה הנאצית ותבוסתו של היטלר, יקיימו גרמנים אזרחי בריטניה טכסי אבל פומביים בהשתתפות אזרחים בריטיים המזדהים עם אבלם של הגרמנים. זהו אבסורד שלא יעלה על הדעת בכל מדינה שפויה. אולם אנחנו שונים מכל המדינות, אנחנו יפי נפש בלתי נלאים עם תסמונת התאבדותית.
כל כך למה? משום שביום העצמאות שלנו, בו אנחנו חוגגים את הצלחתנו להקים מדינה ריבונית בתוך מלחמה עקובה מדם במחיר קשה מנשוא של 6,000 מטובי הבנים שלנו - מה עושים בחג לאומי שכזה חלק מערביי ישראל, צאצאיהם של אלה שניגפו במלחמה שהכריזו אבותיהם על המדינה שרק נולדה? הם מתכנסים בעצרות המוניות על חורבות הכפרים מהם ברחו/גורשו (תלוי במתבונן) בטכסי אבל לציון "הנכבה", "האסון" בפיהם, (ידיעה בגל"צ) וכל כך משום שלא הצליחו להשמיד את המדינה היהודית כשהיא עדיין באיבה.
וברוב ביזיון וקצף, אל המוני המתאבלים הערבים מצטרפים פעילי שמאל יהודים המזדהים עם כאבם של אלה שנכזבה תוחלתם להחריב אותנו.
אינני שוטה עד כדי כך לדרוש מבניהם של אויבינו, אותם הכנו שוק על ירך במלחמת השחרור, שיניפו את דגלי ישראל וירקדו בחוצות כדי להזדהות עם המדינה שנציגיהם משרתים בבית הנבחרים שלה, או שיתייצבו דום וישירו את התקווה.
יש להבין את תסכולם ביום שכזה, שלנו הוא חג ולהם חגא, ואיני מגנה אותם באבלם. אולם מי שראויה לגינוי היא ממשלת ישראל שבאיוולתה מאפשרת לקיים ביום העצמאות שלנו טכסי אבל פומביים שכאלה, ההולכים ומתעצמים במרוצת השנים.
לא ירחק היום שבו צעירינו יתעלמו מכך שמלחמת השחרור היתה מלחמת קיום של חוסר ברירה, יזדהו עם הערבים "האומללים", ומלחמת השחרור תהפוך בעזרת ההיסטוריונים החדשים ושונאי ישראל מבית, למלחמת כיבוש אכזרית ומגונה שיש להתבייש בה במקרה הטוב, ולהשיב את "הגזלה" במקרה הרע.
