למרות שהגמרא נכתבה במקור בארמית, היא תורגמה לעברית והוסברה בידי הרב
עדין שטיינזלץ, ואין כיום שום מניעה מללמוד גמרא [תלמוד בבלי] בשפה העברית.
השפה העברית מכונה גם "שפת הקודש", ומי שמאמין ביתרונה ובייחודה של השפה העברית, ודאי שיעדיף, כך מצופה, ללמוד טכסט בעברית על פני לימוד אותו הטכסט בכל שפה אחרת.
לא ברור לי כלל מדוע בישיבות בישראל, ברובן המכריע, לומדים את הגמרא בארמית. איני חרד לשכר הסופרים של המחבר, אלא לנפש התלמידים ולקשיים המיותרים שהם נדרשים לחוות.
להבהיר: מי שאינו יודע ארמית, לא יידע גמרא לפי שיטת הישיבות. מי שאינו מוכשר ללימוד שפות, לא יידע פרק בגמרא. וכל זאת, כשבהישג יד מצוי הפתרון.
יש לזכור כי השפה היא רק האמצעי ללימוד התוכן ולא התוכן עצמו. אל נשכח כי השפה הארמית אינה כלל שפה חיה, ומי שלומד ארמית לא יוכל לעשות בה כל שימוש זולת לימוד הגמרא; מבחינה זו רחוק לימוד הארמית מלימוד האנגלית, למשל, אף על-פי שגם שפת האנגלית - לימודה נדרש רק כאמצעי, ובהיות אמצעי זה מיותר, [במקרים שהוא מיותר] - גם לימוד האנגלית מתייתר; קל וחומר - ארמית. הגמרא נכתבה בארמית, וגם התורה תורגמה לארמית [בין היתר בידי
אונקלוס], מהסיבה שהיהודים לאחר גלות בית ראשון לא שלטו בשפה העברית באותה עת. לאור חשיבות התוכן העולה על דרגת החשיבות של האמצעים להשגתו, נכתבו חיבורים רבים וחשובים בשפה הארמית שהיתה מובנת בזמן הגלות.
הושרש נוהג בישראל לקרוא את התורה "שניים מקרא ואחד תרגום", כשהתרגום היה, כמובן, לארמית. ללא נוהג זה,
שנוצר למען הבנת התוכן, התורה לא היתה מובנת אלא נקראת באופן מכני גרידא. משום מה, יש בקירבנו המקדשים נוהג זה גם כיום.
הרמב"ם כתב במשנה תורה, ספר אהבה, הלכות תפילה, כי "מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן, מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה, כדי שיבנו עניין הדברים", ובפירוש הרב
שמואל תנחום רובינשטיין למשנה תורה, בהוצאת מוסד הרב קוק, מוסבר:
"וכיום אין אנו נוהגים לתרגם בעת קריאת התורה. כיוון שאין העם מבין ארמית אין תועלת בתרגום זה".
ראה הרחבה בעניין זה בספרי "דבר תורה ע"פ הרמב"ם" בהוצאת קרטוב עמ' 56-57.
לאמור, מה שלא דרוש לשם הבנה - מיותר, מהווה מעמסה, הייתי מוסיף ואומר - פוגם ופוגע, וזאת בהתחשב במשאבים המוגבלים של מערכת הלימוד ובחינוך לבחירה נכונה של נושאי הלימוד.
מכאן ברור הקשר לגמרא שבו פתחתי את דברי לעיל, אלא שלא רק על השפה הדברים אמורים -
גם על התוכן.
טכסט נלמד למען מטרות ברורות ואינו חסר תכלית. גם לימוד תורה לשמה, הוא לימוד תורה בכוונה ליישמה ולעשותה - לשמה, לשם הלימוד ולא למטרות זרות. אין סתירה בין תכלית הלימוד לבין קיום המצווה של לימוד תורה לשמה. ראה ולמד בעניין זה את דברי
הראב"ע בפירושו לפרשת משפטים רוויית מצוות:
"אילו היינו במקום שאין שם שור, אין צורך למשפטי שור נגח. ואילו היינו יושבים באוהלים, כקדריים, אין צורך למעקה ומזוזה. ואם בארץ הודו, אין צורך למשפט גניבה ורציחה ועושק ועדות שקר". הטו נא את נושאי הלימוד לדברים הנחוצים. בעניין זה, הטענה כי לימוד דיני שור נגח ולימוד גמרא שאין לה קשר ישיר להוויות החיים כיום - מהווה תרומה להבנה על דרך ההיקש של נושאים רלוונטיים, היא טענה טובה ולגיטימית, וטענה זו מצדיקה בהחלט את לימוד הגמרא,
אבל - בעברית.
ועוד, הטענה כי לימוד גמרא מחדד את השכל אף היא טענה טובה, אולם לא ברור מדוע בארמית ולא בלשון הקודש, שהיא גם לשון חוקינו ואורחות חיינו בישראל, והיא גם לשון בעלת איכויות שלא נמצאן בשום שפה אחרת.