הבחירות האחרונות הראו כי אין מנגנון עובד להחלפת הפוליטיקאים המושחתים. היו שניסו להשתלב במפלגה קיימת. באו אנשים חכמים וישרים, אלוף עמי איילון ופרופ' ברוורמן, למפלגת העבודה, שעשתה בהם שימוש רב במערכת הבחירות, והנה, כשהצטרפה מפלגת העבודה לממשלה, הם נשארו בצד, כאשר לשרים נתמנו אלו שיש להם גייסות בתוך המפלגה.
מנגד, בא אדם חכם וישר, אלוף בצה"ל וסגן הרמטכ"ל לשעבר, ואחרי תקופת צינון שבה עסק ותרם בנושאי חברה ללא קפיצה לכסא פנוי באחת המפלגות, התמודד באופן ישר וגלוי במפלגה מטעמו. כמה קולות קיבלה תפנית בראשותו של עוזי דיין? אלפים בודדים.
אז קמים חכמי הדור ואומרים כי בחירות מקדימות, פריימריז בלשון העם, הם שיביאו את פתרון הקסמים. ניתן את הכוח להמוני חברי המפלגה. רק מה? מי בחר את מרכזי המפלגות? לא אותם המוני חברי המפלגה? מה הועילו חכמים בתקנתם. והנזק? מה סיכוייו של פלוני אלמוני, חכם ישר וחרוץ, אם אין בידו ההון לפרסם את עצמו ע"פ כל הארץ? וכי שיטה זו לא תיתן עדיפות גדולה לח"כים ושרים הנהנים מפרסום תמידי. ומי יוכל לממן פרסום כזה בכל הארץ? או מיליונר או מי ששולט על תקציב ומנגנון ציבורי, ומשעבדם לצרכיו. והיו דברים מעולם.
וקמים אחרים ושולפים פתרון קסמים אחר - בחירות אזוריות. רק מה, אליה וקוץ בה. עיקר הבעיות בישראל הן ממלכתיות ולא אזוריות. ביטחון ובריאות, רווחה וחינוך, אלה אינם נושאים שעליהם יאבק נציג אזורי, אלא על תקציב פתוח לאזורו וסילוק מטרדים, נושאים חשובים בפני עצמם רק שאינם ממלכתיים אלא מקומיים, וכך יצאו הנושאים הקריטיים לקיום המדינה והחברה ניזוקים, ובראש ובראשונה התהליך המדיני-בטחוני.
אז איזו אפשרות נשארה? רק אחת, והיא לקחת אחריות, כל אחד ואחד מאיתנו. במקום לקטר ולהתבכיין כי כל המפלגות אותו דבר וכל הפוליטיקאים מושחתים, יקום כל אחד ויעשה מעשה. יקום כל אחד ויצטרף כחבר למפלגה ע"פ אהדתו, לא חשוב איזו. כל שחשוב שאת קולו ייתן אך ורק למי שנחשבים בעיניו מוכשרים, ישרים ובעלי יושרה. והמהדרין אף ישקיעו קצת יותר, ויתקדמו למרכז המפלגה. העיקר זה שזירת הפעילות הפוליטית לא תהה מופקרת בידי כל אותם גייסות של הפוליטיקאים המקצועיים, אלה שאינם מצטיינים ביושר אלא בחלוקת משרות ובניית מחנות.
ומי שכל מעשיהם זה התבכיינות וקיטורים, יואילו ויאלמו דום, כי הם במחדלם רק תורמים לרמתה הנמוכה של הפוליטיקה.
