בגלל סיסמת "לא נסלח ולא נשכח" שהתנוססה בסוכותיהם של מתנחלים מאשים אותם הרמטכ"ל ב"זילות השואה". רק בסוכות? ומה בדבר הדיסקיות על צווארי מתנחלים, ובהן שמות היישובים החרבים ותבליט של מנורה שהורדה מאחד מבתי הכנסת, נישאת על כתפי מגורשים בסגנון קשת טיטוס? מה זה: "זילות חורבן הבית?" והבולים עם הכתובת הזאת ועליהן תמונות של בתי הכנסת שעלו באש, מה הם: "זילות ליל הבדולח"?
זו ההזדמנות לבחון מקרוב את האיסור שהטיל השלטון, לנוחיותו, ללמוד גזירה שווה מן השואה. מהו התחום הלגיטימי כביכול שהיקצה ללקחי השואה, ועל אלו תובנות-שואה הטיל חרם מפני שהן עלולות להזיק לו פוליטית.
המתנחלים אינם מטומטמים. הם יודעים שהטרנספורטים שבהם הוצאו בכוח יהודים ממקומותיהם בארץ ישראל לא הובילו למשרפות, ומטרת גירושם לא היתה נטילת חייהם. זו דמגוגיה זולה לייחס להם, כאליו לכך הם מתכוונים ברומזם שמה שעוללו להם מזכיר להם את הימים ההם. אולם לבד מן ההשמדה הפיזית והתורה הנאצית, אין כוח בעולם שיכול לעצור את שטף האסוציאציות.
כשהכריז שרון "לא יישארו יהודים ברצועה", מאליו קפץ פיוז ה"יודנריין" במוחו של כל יהודי. כשהעלה שרון בפומבי, לראשונה, את תוכנית "ההינתקות" טענו רבים שזו סתם "פוליטיקה", ולא יתכן ש"אריק שלנו" מתכוון לכך באמת. מולם, אלה שדרשו להתייחס ברצינות לכוונות המוצהרות, הסתמכו על דברים שכתבו צוררים ערב השואה - ולא נפרטם כאן - שגם להם היהודים לא רצו להאמין. האנלוגיה במח היהודי היא רפלקטיבית, לא-רצונית. אלף רמטכ"לים לא יוכלו לנתקה.
וכאשר נועצו ביניהם, בצל החורבן, פרנסי הקהילות שלנו, עלתה ביניהם פלוגתה הנמשכת גם היום, ערב החורבן השני, הגדול, חלילה: האם לשתף פעולה עם המשחית כדי למזער את הנזק ולהקל על הסבל, או להלחם בשלטון "ראש בראש?". גם בהקשר הזה צפו ועלו אי שם מתחתית המח התקדימים מקהילות יהודיות בשואה. וכך, בכל שאלה מעשית נתקלים הנרדפים בדילמות מן הימים ההם. למשל - להתנגד מיד ולהקדים את העימות, או שמא לחכות - "אולי ימות הכלב, ימות הפריץ"? הלהמשיך בשיגרה או להפר אותה?
וכאשר האיום על הציבור אינו אחיד, גוש קטיף מיועד לחורבן מיידי וגוש עציון נדחה לשלב אחר, ואולי בכלל לא - האם ללכת יחד ולשמור על ערבות הדדית בכל מחיר, או "כל אחד לעצמו"?
אין יהודי שעל-רקע סימן השאלה הזה מחט מגנטית בתת-תודעתו לא תצביע מאליה על סיטואציות מן הימים ההם. שתדלנות אצל המגרש או מאבק ללא פשרות? להסתכן בלהרגיז את המאיים או לפייס אותו? זה נושא הפולמוס עם מועצת יש"ע, המפלג היום את מחנה המתנחלים, והגיע לביטוי חד בעמונה. ויש שקוראים לשתדלנים דהיום בשם מן הימים ההם שאינני רוצה לנקוב בו.
ועוד ויכוח יש במחנה. הפסימיסטים מאשימים את האופטימיסטים הנצחיים בהולכת שולל ובטיפוח אשליות. טוענים, שסיכויי ההתקוממות טובים בהרבה מסיכוני הפייסנות שהסתיימו תמיד בחורבן שלם, ה"מתונים" ביחד עם ה"קיצונים".
קרובה לזה מידת הדבקות בקיים - ברכוש, במשרה, במעמד, בפרנסה: האם לדבוק באלה עד הסוף, או לסכן הכל ולצאת להיאבק מיד? בגוש קטיף רוב החקלאים נמנעו ממאבק מבעוד מועד ואף סרבו לקבל מתנדבים מבחוץ, תחת איום השלטונות לשבש את זרימת התשומות החקלאיות והתוצרת דרך המחסומים. היום, מובטלים וחסרי כול, כמה מהם מתחרטים מרה על החשבון קצר-הימים שעשו ושואלים את עצמם: למה שכחנו את לקח הימים ההם?
וגם כאשר אין רכבות, כ"א אוטובוסים, והם מוליכים "רק" לבתי מלון, למאהלי פליטים או אף לקרווילות וחלילה לא לשום מקום אחר, עדיין כל מגורש עומד בפני שאלה הצרובה בתודעה הקולקטיבית שלנו מן הגלות והרדיפות: לקיים חוקים, צווים ופקודות-גירוש או לקרוא להפרתם? לעלות לרכב-הגירוש, או לחבל בו?
יהודי אילון מורה, איתמר, הר ברכה ויצהר שעומדים לחסום בפניהם את המעבר דרומה בכביש 60, תושבי עינב, אבני חפץ ושבי שומרון שהמעבר שלהם מערבה עומד להיחסם, והם יודעים שהם ראשונים לגירוש ולחורבן בידי ממשלת אולמרט - שום רמטכ"ל לא ימנע מהם מלכנות את חסימתם "גטואיזציה". כי אי אפשר לכלוא את הרוח, לאסור את המחשבות.
תמיד, בכל עימות פנימי, בכל ויכוח - אם בפירוש ואם ברמז, יעלו קישורים לשואה, למרות שהכל יודעים שיישובים, קהילות, מוסדות תרבות, תורה וחסד מיועדים להשמדה, לא בני אדם. האסוציאציות תעלינה בכ"ז, מפני שהדינמיקה של החורבן היא זהה, ואחת היא אם החורבן מקיף "רק" הרס הדומם והצומח, הרס נפשי של היחיד והרס משפחות, הרס פרנסה, הרס בית-הילדות, הרס מירקמים חברתיים יקרים. השאלה, כיצד מגיב ציבור שכל אלה מאיימים עליו, תתעל את המחשבה תמיד - אם לא אל השואה גופה, הרי לפחות אל לקחיה.
ציבור יהודי, המבקש להתמודד עם שאלות כאלה, דחף-לאו-בר-כיבוש יפנה אותו תמיד אל המעבדה האולטימטיבית לשאלות קיומיות, וזו השואה, גם אם הסכנה נעצרת, תודה לאל, על סף נטילת חיי האדם. כן, הרמטכ"ל, ההשוואה מצמררת. אך זו המציאות הנוראה, לא התגובה עליה, כפי שמד-החום אינו יוצר את מזג האויר, אלא רק מודד אותו.
המחשבות הרעות עולות גם ללא כוונת ניגוח או פולמוס, וגם כך יש להן כוח נפץ פנימי המסכן את עצם קיומנו המשותף. אתה, העומד בראש צה"ל, עתיד לחוש בכך לפני כולם.
