מעשי האונס בילדה בבסיס חיל האוויר חושפים מציאות חולה ומזעזעת. החולי מצוי לא רק במעשה עצמו אלא גם באופן הדיווח עליו. שימו לב לניסוח של סוכנות עתי"ם למשל: "היחסים בוצעו ככל הנראה בהסכמה, אך החוק מגדיר זאת כאונס". כביכול יש לנו כאן עניין מצער עם פרשנות יבשה של החוק.
יש לומר את האמת הפשוטה: ילדות בנות שלוש עשרה שהתפתחותן תקינה, אינן בוחרות מרצונן לקיים יחסיי מין עם גברים. הן מצויות עדין בדמדומי ילדותן התמימה, חלקן עדין משחקות בבובות, מחליפות מפיות נייר או מציירות קומיקס. אחרות אולי חולמות חלומות רומנטיים על נסיכים יפי תואר, מלך הכיתה או ג'וני דאפים למיניהם, אבל הן הולכות לישון כשהן מחבקות בובות סמרטוטים או דובי פרווה.
לכן, המונח 'הסכמה' כשמדובר בילדות בנות שלוש עשרה הוא מעוות מעיקרו. קיום יחסיי מין עם ילדה בגיל זה הוא מעשה נפשע הגוזל מהילדה את ילדותה ושלמות נפשה וגופה ולא מתקיימות בו, ולא יכולות להתקיים בו, שום נסיבות של הסכמה.
העיסוק המטעה במושג 'הסכמה' נעשה מופרך עוד יותר בנסיבות המקרה המדובר. למעלה משלושים גברים אנסו ילדה בת שלוש עשרה, וכולם טוענים שעשו זאת בהסכמה. הידיעות גם מיהרו לדווח בשמם של התוקפים, את מה ששמו בפיהם עורכי דין חלקלקים, כי חשבו שהילדה היתה בת שש עשרה.
כאילו בכך תעשה הזוועה סבירה פתאום או מתקבלת על הדעת. כאילו יתכן היה בכלל מצב של הסכמה כשהגבר החמישה עשר, השישה עשר והשבעה עשר והבאים אחריהם חמסו את גופה של הילדה ומחקו ממנה שאריות אחרונות של כוח רצון או תחושה עצמית. והרי ניתן לדמיין מה אמרו הגברים האונסים זה לזה במקלחות ובחדרי השירותים ובמשרדים ובכל מקום אחר שבו מידע מסוג זה מחליף ידיים. האם עסקו בהסכמתה? אונס התיר אונס, מפה לאוזן גופה הותר והופקר.
הדיווחים בתקשורת גם לא חסכו ברמזים כי הילדה שיתפה פעולה עם תוקפיה - מהם השתמעה הקלה בחומרת המעשה. עובדה זו, אם אכן התרחשה, אין בה בכדי להקל על האנסים אלא להיפך: התנהגות של 'הזמנה ופיתוי' כביכול מצד ילדות צעירות אינה מעידה על מיניות מפותחת אלא על פגיעות ומצוקה קשה וברוב המקרים על קיומה של טראומה מוקדמת של תקיפה מינית.
ילדות המגלות התנהגות מינית חריגה שאינה תואמת את גילן, זקוקות לאבחון, הגנה וטיפול. בשום אופן אין לראות בהתנהגותן 'הסכמה' לפגיעות חוזרות. הילדה נאנסה פעם אחר פעם בסביבת ביתה, במרחב שנועד לספק לה הגנה, על-ידי גברים שחלקם הכירו אותה ואת משפחתה והנמנים, כמה אירוני, עם 'כוחות הביטחון'. הם זיהו את פגיעותה וניצלו אותה בזה אחר זה. אף אחד לא עצר לראות את הדמעה, את המבט האבוד, את הנשמה המפרכסת. אף אחד גם מן הסתם לא שאל אותה לגילה או ניהל איתה שיחת חולין, לא התוקפים עצמם ולא הרבים האחרים שידעו ושתקו.
ושוב העניין אינו רק במה אמרו הגברים האונסים או עורכי דינם, אלא על מה בחרו העיתונאים לדווח ואיזו פרשנות נתנו לדברים, ובמיוחד באיזו קלות נפלו למלכודת המוכרת של תעתועי ההסכמה.
תעתועים אלו אינם מקריים, מקורם בפתולוגיה חברתית קשה. אנו חיים בתרבות שמורידה בהתמדה את הגיל שבו לגיטימי להתייחס אל ילדות בהקשר מיני. ההצגה האירוטית של ילדות בפרסומות, בסדרות הטלוויזיה ובקולנוע, באתרי פורנו, בתעשיית הביגוד והיופי, הופכת את העיסוק המיני בילדות מפנטזיה חולנית לנורמה פחות או יותר מקובלת.
רק בקונטקסט חברתי שבו מתקיים חיבור מתמשך בין ילדות וסקס, יכול להתקיים הדיון המופרך בשאלת ההסכמה. יש להסיר את מסכי הערפול ולקרוא לזוועה בשמה, כי רק כך ניתן אולי יהיה למגר אותה.