מחלוקת נוקבת קיימת בין המומחים - מה עדיף, הפרשות לקרן פנסיה, או לביטוח מנהלים. ההכרעה במחלוקת אינה פשוטה. היא תלויה בצרכים האישיים של כל מבוטח.
אחד ההבדלים המשמעותיים בין קרן הפנסיה לבין ביטוח המנהלים נוגע ליכולת קביעת המוטבים. בביטוח מנהלים, המבוטח קובע מי המוטב הזכאי לתגמולי ביטוח עקב מותו. בקרן פנסיה, המוטבים נקבעים בתקנון קרן הפנסיה.
כעקרון, כך קבע שופט יצחק אנגלרד בפרשת כץ, שסקירתה הובאה באתר משרדנו תחת הכותרת "שתי אלמנות ופנסיה אחת", יש לעמית בקרן הפנסיה, זכות לשנות את המוטב שנקבע בתקנון הקרן. אולם הזכות מוגבלת ביותר.
הביטוח המסחרי, הסביר השופט, מודרך על ידי רעיון פיזור הנזק. קרן הפנסיה, לעומתו, מודרכת על ידי עקרונות של שוויוניות, הדדיות ומטרה סוציאלית (רווחת העובד ושאריו).
לכן, קבע השופט, בתי המשפט לא יתנו תוקף לשינוי מוטב שנקבע בתקנון הקרן, כאשר קיימת בתקנון הוראה מפורשת האוסרת לשנות מוטב, או כאשר השנוי פוגע בבסיס האקטוארי של הקרן, או במטרה הסוציאלית, או בעקרון תום הלב.
פגיעה בבסיס האקטוארי תיחשב כאשר שינוי המוטב יגדיל באופן חד-צדדי את חבותה של הקרן על חשבון החברים האחרים. כך לדוגמא, הבהיר השופט, אין להתיר לחבר בקרן הפנסיה לקבוע מוטב אשר אינו נמנה עם השארים כהגדרתם בתקנון הקופה.
המטרה הסוציאלית, אינה מתירה לחבר הקרן לשלול זכאות מאדם שזכותו לקצבה באה מתוך מטרה סוציאלית מובהקת, דוגמת "בן מוגבל". בשלילה שכזו יש גם משום חוסר תום לב.
הגבלת היכולת לקבוע מוטב אחר מזה שנקבע בתקנון הקרן, באה לידי ביטוי במלוא חריפותה במשפט שהסתיים בימים אלה בבית המשפט המחוזי בחיפה.
איש ואישה היו נשואים זה לזו משך עשרות שנים. כעבור 37 שנה, גבה הר בין השניים. החיים המשותפים עלו על שרטון. בני הזוג התגרשו. במהלך השנים צבר הבעל במסגרת עבודתו, זכויות בקרן הפנסיה מקפת.
בהסכם הגירושין, התחייב הבעל לשלם לגרושתו מזונות "לכל ימי חייה". במקרה של מות הבעל, כך נקבע בהסכם, "האישה לא תהא זכאית למזונותיה מעיזבון הבעל, אולם תוכל לגבות המגיע לה מתוך הפנסיה החודשית של הבעל גם לאחר מותו".
כשנה לאחר הגירושין נשא הבעל אישה אחרת. פחות משנה מיום הנישואים השניים פקדה את הבעל מחלה קשה והוא נאסף אל אבותיו.
האם הגרושה זכאית לקבל, מכוח הסכם הגירושין, את מזונותיה מתוך פנסיית השאירים שמשלמת קרן הפנסיה לאלמנתו, אשתו השנייה של המנוח? זו השאלה שעמדה בפני בית המשפט המחוזי בחיפה.
סעיף 34 לתקנון קרן מקפת קובע, כי "חבר שנפטר יהיו שאריו זכאים לפנסיית שארים". "שארים" על פי התקנון קרן מקפת הם: אלמנה, אלמן, יתום והורה, וכן בן משפחה אחר שהוגדר בתקנון.
הנה כי כן, מבהיר השופט יצחק כהן, גרושתו של חבר הקרן שנפטר אינה נמנית עם "שארים" בתקנון הקרן. אין לה זכות עצמאית לדרוש מקרן מקפת כי תשלם לידה את פנסיית השארים. גם לא חלק ממנה.
אשתו השנייה של המנוח, לעומת זאת, גם אם היתה נשואה למנוח פחות משנה אחת, היא אלמנת המנוח, שהרי היא היתה אשתו במועד פטירתו. האישה השנייה מקיימת את הגדרת "שארים" שבתקנון קרן מקפת.
לאישה השנייה, לה ורק לה, אם כן, הזכות לפנות לקרן מקפת ולדרוש ממנה כי תשלם לה את מלוא פנסיית השארים. לקרן מקפת אין שום דרך לדחות את האישה השנייה מעל פניה.
האם המנוח רשאי היה לכרות הסכם גירושין שיטיל על קרן מקפת חיוב שאינו עולה בקנה אחד עם תקנון הקרן? מקשה השופט כהן.
הזכות לפנסיית שארים לא שייכת כלל לעמית הקרן. כך גם על פי הוראה מפורשת בחוק הירושה. הזכות לפנסיית שארים התגבשה רק ביום פטירת המנוח והיא שייכת אך ורק לשארים. המנוח העניק אם כן לגרושה זכות שלא היתה כלל בידיו והרי אין אדם יכול להעניק לאחר יותר זכויות מאלה שיש לו עצמו. זהו כלל ידוע.
ניתן ללמוד זאת גם מהעובדה, שאילו המנוח היה נפטר לפני שנשא את אשתו השנייה, כי אז לא היתה כל חובה על קרן מקפת לשלם פנסיית שארים לאדם כלשהו. חובת הקרן לשלם פנסיית שארים קמה אך ורק משום העובדה, שבעת פטירת המנוח, אשתו השנייה הפכה לאלמנה.
הפועל היוצא מכך הוא, שהמנוח וגרושתו, בעת שכרתו את הסכם הגירושין ביניהם, ביקשו למעשה להגדיל את חבות הקרן, לגרום לה המשיך ולשלם פנסיה לא רק למשך תקופת חייה של האלמנה, אלא גם למשך תקופת חייה של הגרושה. כזאת לא היו זכאים לעשות. המסקנה הסופית היא, כי הגרושה אינה זכאית לחלק כלשהו מפנסיית השארים שמקבלת האלמנה מקרן מקפת.
השופטות שושנה שטמר ויעל וילנר הצטרפו לפסק דינו של השופט כהן. השופטת וילנר מוסיפה, כי תוצאה זו הינה קשה וחותרת תחת התכלית הסוציאלית העומדת בבסיס פנסיית השארים. כאשר הזכויות נצברו בקרן הפנסיה כתוצאה ממאמץ משותף של בני זוג משך עשרות שנים, מדוע יקופח בן הזוג הגרוש, רק משום שהזכויות הבשילו לאחר הגירושין? מקשה השופטת.
בארצות אחרות, כמו אנגליה, קנדה ואוסטרליה, הוסדרו זכויות הגרושה בפנסיית השארים בחקיקה ונקבעו כללים לגבי אופן חלוקת פנסיית השארים בין הגרושה לבין השארים, לרבות האלמנה.
בארץ עלה הנושא לפני שש שנים בדיוני ועדת המשנה לקידום נשים בעבודה וכלכלה, בראשות ח"כ ציפי ליבני. "יש להצטער על כך שדיוני הועדה לא התגבשו לכדי חקיקה וראוי, לטעמי, כי הנושא יעלה מחדש על סדר היום הציבורי וייעשה טיפול שורש בנושא הזכויות הפנסיוניות של הגרוש/ה והאלמנ/ה, תוך הסדר חוקי הולם".
אולם, מצרה השופטת, בהיעדר חקיקה מתאימה, אין מנוס מהתוצאה שאליה הגיע השופט יצחק כהן.
