השבוע הכריע בית המשפט העליון הכרעה זמנית בתוקפו של חוק דחיית השירות לתלמידי הישיבות. תקוות העותרים נכזבה כי החוק לא בוטל על-ידי בית המשפט העליון, אך מבחינות אחרות נראה לי כי חלה התפתחות חמורה ומדאיגה ביותר, שיש בכוחה לאיים על האיזונים הרופפים הקיימים בחברה הישראלית ואיני רוצה להמשיך ולשער מעבר לכך.
בפסק הדין שדן בעתירות לביטול חוק דחיית השירות המכונה גם "חוק טל", סקר הנשיא ברק בתחילת הכרעתו, את גלגולי המאבק המשפטי בהסדר "דחיית השירות" של תלמידי הישיבות, מאבק המתנהל משנות השבעים. תחילה נדחו העתירות בסוגיה זו בטענת אי שפיטות ובהמשך בטענה כי לעותר לא היתה זכות עמידה. בהמשך, הרחיב הבג"צ את סמכותו שלו וקבע כי אומנם הנושא שפיט ["הכול שפיט"] ואין הכרח, או צורך להראות זכות עמידה בנושא ציבורי חשוב, אך קבע כי מדיניות שר הביטחון עמדה במתחם הסבירות כפי שנתחם אז.
ב- 1998 שינה בית המשפט העליון את טעמו וקבע כי מדיניות השר הדוחה גיוס תלמידי הישיבות אינה סבירה, שכן מדובר בהסדר בעל ממדים נרחבים מאד ועל הכנסת לחוקק חוק שיסדיר נושא זה.
הכנסת נענתה לאתגר וחוקקה את חוק דחיית השירות, אשר, כפי שניתן היה לצפות, לא שינה את המצב שינוי מהותי. מצב דברים זה הביא לעתירות לביטולו של חוק דחיית השירות בטענה כי הוא בטל בהיותו נוגד את הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
ב- 11.5.06 שוב נדחו העתירות ושוב הוברר כי הישגן הממשי היחיד היה הרחבת מתחם סמכותו של בית המשפט העליון. הפעם הכריע הבג"צ וקבע כי עיקרון השוויון, אף על-פי שהוצא במתכוון מחולת חוק יסוד האדם וחירותו, מוטמע בהגדרת "כבוד האדם" ועל כן ישנן פגיעות בשוויון אשר יתפרשו גם כפגיעות בכבוד האדם.
בית המשפט העליון קבע כי חוק המאפשר דחיית שירות והקלות מרחיקות לכת בכל הנוגע לחובת השירות הצבאי, אופיו ומשכו הינו בגדר פגיעה בשוויון, ופגיעה קשה בכבוד הנושאים בנטל, דהיינו רוב הציבור. בכך הרחיב בית המשפט העליון את המונח "כבוד האדם" מעבר לכל פרשנות מקובלת ובוודאי הרבה מעבר למה שהתכוון המחוקק.
כמובן יש להזכיר כי לצורך פסילת חוק דחיית השירות, אין די בקביעה כי החוק פוגע בכבוד האדם, אלא על בית המשפט להכריע כי הפגיעה אינה לתכלית ראויה ואינה מידתית. ביחס לחוק דחיית השירות נקבע כי מטרתו ראויה וביחס לסוגיית מידתיות הפגיעה בכבוד האדם, יש להמתין עוד פרק זמן נוסף.
נדמה לי כי הגיע העת לעשות מאזן ביניים וספירת מלאי ובה ננסה לקבוע מי הרוויח ומי הפסיד במאבק הממושך הזה.
הציבור המשרת בצבא לא הרוויח דבר, כאז כן עתה אין תלמידי הישיבות החרדים משרתים בצבא. ציבור זה רק זכה לאישור שיפוטי לכך כי כבודו נפגע במידה קשה וימצא הצדק לעצמו להשתמט מן השירות. הנזק שתחולל פסיקה זו עדיין אינו ניתן לאומדן אך ברור לי כי יהיה רב.
הציבור החרדי לא הרוויח דבר, הוא אומנם ימשיך שלא לשרת בצבא אך הסדר הדחייה המרתק את תלמידי ישיבה לתלמודם לשנים רבות ומונע מהם להשתלב במעגל העבודה ימשיך להתקיים. כחיילים בצבא הם לא ישרתו, אך הם ימשיכו להיות ציבור עני הנתמך על-ידי הציבור הכללי.
ה"מרוויח העיקרי" הוא בית המשפט העליון, אשר אומנם לא קרב אותנו כלל לפתרון בעיית הגיוס, אך הצליח להעצים את סמכותו כבית משפט חוקתי היכול לדון בכל נושא ולפסול כל חוק הסותר את "כבוד האדם" במשמעות הרחבה ביותר שניתן לתת למושג זה, מבלי להיות מוגבל על-ידי מגבלות זכות עמידה, שפיטות או הסמכה חוקית מפורשת.
מרוויחים נוספים הם עורכי הדין אשר בנו את פרסומם האישי ואת מעמדם על המלחמה בפטור. גם הם לא קרבו אותנו כלל לפתרון הבעיה, אך פרסום עצמי ועמידה בראש מאבק ציבורי פופולרי גם הם בגדר תמורה נאותה. בדרך אגב אציין כי ניסיתי להבין מדוע השתרבבה התנועה לאיכות השלטון לעתירות הנוגעות לגיוס וכיצד עתירות אלו נוגעות בכלל לתחומי פעילותה, אך שאלה זו מוטב להפנות לעו"ד שרגא אליעד שבוודאי ימצא דרך לקשור בין הדברים.
לבסוף יש לזכור כי פוליטיקאים רבים מאד קוששו רווח פוליטי נאה מעיסוק בסוגיה זו. מפלגת שינוי, מנוחתה עדן, קמה על בסיס ההתססה נגד הציבור החרדי וכך גם השתלבו חברי הכנסת של מר"צ ואחרים בתמונת המאבק וזכו לחשיפה תקשורתית. מבחינה זו חל כיום שינוי, שכן לא נראה שסוגיית הגיוס והמאבק בחרדים מהווה נכס אלקטוראלי.
אם אני מפרש נכון את דעת הקהל, כפי שהינה משתקפת בעיתונות ובכלי התקשורת, הרי שניתן לזהות בציבור ובאנשי התקשורת עייפות רבה וחוסר עניין מובהק בנושא גיוס בני הישיבות לצה"ל. כמעט מעולם לא היה זה עימות שהיה בכוחו להתסיס את ההמונים ולא בכדי הוא התנהל באולם בית המשפט ולא ברחוב. דומה כי כבר כלה הרצון לנהל את המאבק אפילו במסגרת בית המשפט.
בניגוד להשקפה הנדושה נראה כי הפטור בפועל שניתן לבני הישיבות משירות צבאי מפריע פחות לציבור הכללי ממה שנוטים להאמין אלו שהמאבק בפטור זה הוא טעם קיומם. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהציבור במדינת ישראל קלט זה מכבר שאין הציבור החרדי מזדהה עם קיומה של מדינה יהודית חילונית ועם עקרונות הציונות החילונית.
מדינה יהודית שאינה חיה על-פי ציוויי ההלכה הינה חטא כבד על-פי השקפת הציבור החרדי. ציבור זה רואה במדינת ישראל מכשיר שלקיומו אין כל משמעות דתית. החרדים החיים ומתיישבים בארץ אינם עושים זאת מטעמים ציוניים חילוניים, אלא מטעמי מצוות הישיבה בארץ ישראל. עמדת הציבור הדתי לאומי שונה אך יש לדון בה, עדיין, בנפרד.
רוב הציבור החילוני והמסורתי מבין כיום כי לא ניתן ולא רצוי מבחינה צבאית לגייס בכפיה את בני הישיבות לצה"ל. תלמידי הישיבות לא יגויסו מאחר שקיימת בציבור החרדי התנגדות קשה לגיוס המהווה השתלבות במדינה החילונית וקבלת ערכיה. אין צורך להשקיע מאמץ בברור תקפות הטיעונים ההלכתיים שנתנו לדרישת הפטור ואפשר גם אפשר לפקפק בנכונותם ובכנותם של טיעונים אלו. החרדים לא יתגייסו לצה"ל כי עצם השירות במסגרת הצבאית גורר בעקבותיו תוצאות בלתי נמנעות, שיפגעו קשות בחברה החרדית, יכולתה להיבדל ולכידותה.
למרות הפטור מגיוס לא ראינו כי רובו של הציבור החילוני התייחס לנושא הפטור כאל פגיעה בכבודו. הטעם לכך הוא שבניגוד לחברה החרדית הציבור הישראלי הינו ציוני ומזדהה עם המדינה וצרכיה והשירות בצבא נגזר מערכים אלו. שוב נזכיר כי לציבור הדתי לאומי עמדה שונה המייחסת משמעות דתית לקיומה של המדינה וזו בוודאי תביא למתיחות ולעימותים מסוג אחר.
הייתי מרחיק לכת מעבר לכך ואומר כי עבור הציבור המזדהה עם המדינה, כפיית שירות על הציבור החרדי היתה פוגעת בכבודו יותר מאשר הפטור מגיוס. מי מאלו ששרתו בצבא היה רוצה לשרת עם חיילים אשר גלוי כי נאנסו לשירות הנוגד את כל אמונתם וערכיהם. ההזדהות הנפשית של המשרתים בצבא, אף אלו שאינם מתנדבים, עם ערכי היסוד של המדינה, הינה חלק בלתי נפרד מחוויות השירות. הציבור המשרת חש אולי כי כבודם של המשתמטים משירות נפגע, לא כבודו שלו.
הגיע העת להפנים את המציאות ולהבין כי החרדים לא ישרתו בצבא. במקום להמשיך ולעמיד פנים כאילו מדובר במצב זמני הטעון פתרון יש לחדול מהצביעות ולפטור באופן מלא ועל-פי חוק מפורש את תלמידי הישיבות החרדים משירות צבאי ובכך לשחררם הישר לשוק העבודה. בדרך זאת נקדם השתלבות החרדים בחברה הרבה יותר טוב מהדרך שבה אנו נוקטים כיום.
מוטב כי לא נוסיף לתחושת אי הנוחות בשל היבדלות המגזר החרדי, גם את הקביעה המיותרת והמזיקה לפיה אי שירות החרדים בצבא מהווה פגיעה מהותית בכבודם של המשרתים בו. מוטב היה לו בית המשפט העליון היה נמנע מלנצל את נושא גיוס בני הישיבות לצורך העצמת מעמדו וסמכויותיו. מוטב היה לו בית המשפט העליון היה נמנע מלעשות שימוש מניפולטיבי במושג "כבוד האדם".
אני חושש שבית המשפט העליון הצית את הפתיל שעלול להוליך לעימות חברתי חריף. החרדים לא ישרתו בצבא ובעוד שנה שנתיים בית המשפט העליון לא יוכל להעמיד פנים כאילו עובדה זו טרם הוכחה וטרם הבשילו התהליכים שגרמו להם לשרת. במקרה זה ייאלץ בית המשפט העליון להכריע הכרעה שתציב אותו בחזית המאבק מול הציבור החרדי בישראל ובהמשך גם אל מול ציבורים אחרים.
האם אי גיוס המיעוט הערבי אינו פגיעה בכבוד האדם? האם לא הגיע העת לבחון מחדש את סוגיית ההסדר המיוחד לגיוס בנות לצבא? הזיהוי בין פגיעה בשוויון לפגיעה בכבוד האדם הוא מסוכן ביותר ובחברה רב לאומית ורב תרבותית כשלנו הוא מתכון בדוק להרס פנימי.
לא אחת בעבר קצב בית המשפט העליון זמן למחוקק להסדיר נושאים מסוימים בטרם יתערב בסוגיה. נושא השירות הצבאי הינו דוגמא מובהקת לכך. מן הראוי להפוך את היוצרות. מן הראוי שהכנסת היא שתקצוב זמן לבית המשפט העליון לצורך עיצוב פסיקה מרוסנת ביחס לסוגיות נפיצות כגון, זכות עמידה, שפיטות ופסילת חוקי הכנסת ואם לא ירסן בית המשפט העליון את פסיקותיו, מן הראוי שסמכויותיו יוגדרו מחדש בחקיקת הכנסת.