מכל הספר עב הכרס, שהוגש ליו"ר הכנסת, ח"כ דליה איציק, ע"י מבקר המדינה, השופט מיכה לינדנשטראוס, בהתאם לחוק יסוד מבקר המדינה התקשורת התאהבה והבליטה את הקרב האישי, הולנדר נגד לינדנשטראוס.
אז נכון שזה מושך את העין, עסיסי, חומר טוב לכותרות בעיתונים ובטלוויזיה, אבל הדוח עוסק כמעט בכל משרדי הממשלה והממצאים שם לא מעודדים במיוחד, ומגלים תמונה עגומה של ליקויים תפקודיים, מינהליים ובמיוחד בזבוז ענק ואובדן של מיליוני שקלים מתקציב המדינה ע"ח הציבור.
אז למה התקשורת מבליטה בכל התיאורים דווקא את הולנדר-לינדנשטראוס, אף על-פי שפרשת העוזרת ששודרגה היא די שולית בהתחשב בשפע הממצאים בנציבות שירות המדינה? כי מדובר בהתנגשות בין שני אישים חזקים, יצריים, תקשורתיים, שהחליטו לצאת לדו-קרב בצהרי היום.
הנציב הולנדר מצטייר כפקיד בכיר, קלאסי, אפור, משעמם, אבל עם אגו גדול, שנדמה לו שהוא חכם ומוכשר יותר מהאחרים ובמיוחד מאלה שמבקרים אותו.
להזכיר לציבור, החקירה נגד הולנדר החלה בתקופתו של המבקר הקודם, השופט העליון אליעזר גולדברג. השופט גולדברג, עוד בדוח הקודם שלו, העביר ביקורת קשה על הולנדר ולא חסך במילים בוטות לגבי התנהלותו. גם אז יצא הולנדר בהתקפה גסה ותקשורתית נגד גולדברג, שאמנם בשלב מסויים נסוג קצת וריכך את הדוח, אבל המסגרת והנימה השלילית על הנעשה בנציבות נשאר.
כעת, מנסה הולנדר לעשות אותו תרגיל גם למבקר הנוכחי. כלומר: נקיטה באסטרטגיה של "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה". ואם אפשר להכות גם בנקודות הרגישות והחלשות של המבקר, מה טוב ועדיף. כלומר: השמצה אישית על אישיותו, רדיפה אחרי כותרות ופרסומת, המשכורות הגבוהות במשרדו ופרשת הבת הרשמת בבית משפט.
לגבי המשרות, המבקר קיבל כמעט את כולן בירושה על משכורתן ושדרוגן. לגבי הבת הרשמת, הנהלת בתי המשפט טיפלה וביררה את הנושא, לרבות נשיא בית המשפט העליון, וההליך נמצא תקין - מה עוד שבטופס הבקשה/ההרשמה, מצויין במפורש שהיא בתו של השופט לינדנשטראוס.
אי לכך, לטעמי, ההתבכיינות של הנציב ככלי התקפה, מיותרת ומזיקה. מה עוד, שעו"ד פרופ' ליבאי שייצג את הולנדר בשימוע בפני המבקר, הצהיר גלויות כי נתנו לו את כל האפשרויות והזמן להציג את עמדת הנציב, כאשר חלקים מסויימים בדוח נמחקו ותוקנו - אבל העיקר לא נתקבל ופורסם.
ובכן, כל מי שמבין בהליך ובשיטה של "השימוע", יודע שזה מה שקורה לרוב בכל הליכי "השימוע", ולכן אין לו על מה להלין, ושמורות לו האפשרויות הפרוצדוראליות לפנות לבג"צ או לוועדת ביקורת המדינה.
יצוין, שהדוח של המבקר עוסק גם באולמרט שעמד בראש משרד התמ"ת, במשרד התחבורה בראשות השר שיטרית, באגרסקו ובנסיעת התענוגות של אפללו ורוחמה, באיתן רוב מנהל רשות המיסים, יו"ר הטוטו בריקמן - ובשופטים מחוזיים בעניין כרטיסי כבוד לכדורגל וכדורסל, בשל תפקידיהם כשופטים בהתנדבות בהתאחדות, אשר לטענתם אושרו ע"י הנהלת בתי המשפט.
כלומר, דוח המבקר, כראוי וכרצוי, מכסה גזרה רחבה של משרדי ממשלה - והרי לא יתכן שבכולם המבקר טועה ומטעה, לא מבין את הנושא, לא מבין את העובדות ורק המבוקרים, הם חכמים ויודעים את כל התורה ובעיקר מבקשים להיות בלתי פגיעים מביקורת.
תפקידו וייעודו של המבקר להוציא לאור את מה שנעשה בחושך במשרדים השונים ובגופים המבוקרים, כאשר עיקרון "השקיפות" לציבור ולתקשורת עומד בראש סולם העדיפויות.
המבקרים הקלאסיים בנוסח הישן, כמו הד"ר נבנצאל, השופטים העליונים, מלץ, גב' בן פורת, אליעזר גולדברג - שהגישו דוחות שנתיים חמורים, אבל שמרו על דממת אלחוט ותקשורת והדוחות ירדו למרתפי המשרדים כעבור כמה ימים - תוך מתן תשובות קלישאיות בנוסח: למדנו, נלמד, נתקן, כבר תיקנו חלק מהליקויים וכו', כנראה עברו לבלי שוב.
לזכותה של המבקרת גב' בן-פורת יאמר, שהיתה בין הראשונות שביקשה יותר שיניים וסמכויות למבקר המדינה - לא נבהלה, לא נסוגה וקידמה את מעמד המבקר בשל אישיותה הדומיננטית והבלתי מתפשרת.
המבקר, השופט לינדנשטראוס, הולך בדרכה, תוך שימוש נכון בתקשורת, ככלי עזר להבנת הנושא, לשקיפותו, וללחץ ציבורי לתיקון המעוות - ע"י נבחריו ופקידיו של הממשל שבחרו אותו. השיטה של הגשת דוחות ביניים, תוך ציון שמות והטלת אחריות אישית - גם היא מוכיחה את עצמה, ולכן עד שהשיטה תיהפך לנורמה - המבקר יאכל הרבה קש וביקורת.
על הח"כים, ועדת הכנסת לביקורת המדינה, יו"ר הכנסת, וחברי הממשלה, לחזק את ידי המבקר, אם ע"י חקיקה מתאימה ואם ע"י פעולות בכנסת, כי לכך הוא נבחר ולמטרה זו הוקם הגוף הקרוי מבקר המדינה ע"י חוק יסוד. כדי שלא תהיה אי הבנה בנושא, גם מבקר המדינה נתון לביקורת שיפוטית, ציבורית, ותקשורתית. אבל בתנאי שמדובר בביקורת עניינית, מעשית, מאוזנת והעקיצות באות על מעשה המבקר ולא לגופו של המבקר.
לפי החוק - מדובר בגוף עצמאי, לא נתון ללחצים, להפחדה, או סחיטה ותפקיד הממשלה וראש הממשלה לדאוג שכך יישאר ויישמר.
